אני משוכנע: יבוא יום וגם אני אגדל להיות אבא
נכנסתי לחנות הצעצועים כדי לקנות לאחיינית שלי, דנה, מתנה ליום ההולדת. ברגע שעברתי את סף הדלת, הרגשתי משהו שלא הרגשתי מעולם. תחושה עמומה, חדשה ובו בזמן מוכרת, כמו עקצוץ או דגדוג בחלק התחתון של הלב. לקח לי קצת זמן להבין מה אני מרגיש, ונדהמתי כשהבנתי. זוגיות גאה
עד לפני שנה, פלוס מינוס, אפשר היה לקרוא לי "בליין ממוצע". הייתי יוצא לפחות פעמיים בשבוע, לבר ולמסיבה. בשבועות פרועים יצאתי כמעט בכל יום, אבל זה תמיד היה לתקופות מאוד קצרות ומוגדרות. לפני שנה, קצת לפני הטיסה לארה"ב והחזרה לעבודה חדשה ותובענית, השתנו החיים שלי ב-180 מעלות.
אני לא יודע למה זה קרה. אני רגיל לעבודה אינטנסיבית, ללימודים שגוזלים שעות יקרות, לבילויים שהם חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. אבל פתאום החיים קצת האטו. עדיין מהיר, עדיין סוחף, אבל באיזשהו מקום גם הרבה יותר מיושב ובעיקר - רגוע. אז עכשיו אני נוסע, עדיין על הכביש המהיר, אבל היד נשלחת לעבר ההילוכים. הגיע הזמן להעביר מחמישי לרביעי, להוריד טיפה את הרגל מהגז ולתת לאינרציה לדחוף אותי קדימה.
בשבועות האחרונים דברים נראים לי אחרת. פתאום, אחרי שנים של כאוס מוחלט בניירת, עשיתי סדר בכל המסמכים שלי. הוצאתי תדפיסי בנק ופתחתי סופסוף את המעטפות מחברת האשראי. בתכל'ס, זה אקט סימבולי לחלוטין, אבל הוא אומר הרבה על משהו שקרה לי, ואני עדיין לא ממש בטוח מה.
בהתחלה חשבתי שזה משהו שקשור במערכת היחסים עם אלון. המעבר למגורים משותפים שינה את סגנון החיים של שנינו. פתאום יש מישהו שנמצא שם, לעשות סדר בבלגן ולהכניס אנרגיות חדשות לבית שלנו. כל כך כיף לחזור מהעבודה לבית מסודר וכוס קפה שמחכה לי על השולחן עם חיבוק גדול, סוג של שפיות קטנה באמצע הברדק שנקרא החיים שלי.
פתאום אני צריך לקום בבוקר, להשתתף בפגישות במשרד
העבודה החדשה, גם היא גורם משמעותי במשחק. פתאום אני צריך לקום בבוקר, להגיע למשרד, להשתתף בפגישות, לעבוד באמת. כמה שאני רוטן על החיים שאבדו לי, על מכון הכושר שכבר מזמן הפך לזיכרון רחוק או על שעות השינה החסרות, יש משהו מאוד מייצב במסגרת החדשה הזו שקיבלתי על עצמי. אחרי תקופת הסתגלות, זה אפילו מרגיש טוב.
לאט לאט ובהדרגה היציבות הזו מחלחלת לתוכי, פנימה, נספגת בעורקים, נכנסת אל תוך הלב. יכול להיות שבאביב אחגוג 28 שנים בעולם הזה. פעם, המספר הזה נראה לי מאוד גדול ורחוק, והנה עכשיו הוא כאן. אולי זה בגלל שאתמול בבוקר חייכתי כשהבחנתי בשערה אחת כסופה מעל האוזן. אבל הזמן עובר, ואני מתבגר לנגד עיניי. ולמרות שהתהליך הזה עדיין נראה לי מפחיד ומאיים – יש בו גם משהו מאוד מרגיע. הנה, זה קורה גם לי.
כשאני מתבונן על האנשים סביבי, אני לא יכול שלא לחייך. בסופו של דבר, לכולם יש בעיות וצרות, אבל כולם מאושרים במידה כזו או אחרת. לכולם יש חברים שאוהבים אותם, משפחה שתומכת בהם, אנשים קרובים לשתף ולחלוק. כולם כשרוניים, כל אחד בדרכו, ולכל אחד מהם יש הרבה במה להתגאות. כולם מתבגרים יחד איתי: סבתא שאוטוטו סוגרת מאה, אמא ואבא שרק הופכים לנהדרים עם השנים, אחותי ואחי שהפכו להורים למופת, החברים שהולכים ומתבגרים בתוך קשרים ומערכות יחסים. אז נכון, ההתבגרות היא תהליך של פרידה מתמשכת מה"אני" הישן. היא לא נעימה, היא מפחידה, ורק אלוהימה יודעת מה מחכה לנו בהמשך הדרך. אבל היא גם חלק בלתי נפרד מכולנו, מאיזשהו שעון קסם פנימי שטבוע בנו מהרגע שבו נוצרנו, והיא יכולה להיות מסע נהדר כשהחברים שלנו לוקחים בה חלק.
אבל לפני שנפלתי למלכודת חשבונות הנפש המלנכולית-משהו של גיל 28 (שהוא קרוב יותר ל-30 מל-25 המנחם), נזכרתי בהתלהבות בה נכנסתי לחנות הצעצועים כדי לקנות לאחיינית שלי, דנה, מתנה ליום ההולדת. ברגע שעברתי את סף הדלת, הרגשתי משהו שלא הרגשתי מעולם. מין תחושה עמומה, חדשה להפליא ובו בזמן מוכרת, כמו עקצוץ או דגדוג בחלק התחתון של הלב. לקח לי קצת זמן להבין מה אני מרגיש, ונדהמתי כשהבנתי.
גם אצלי יש קפיץ מסתורי שכנראה נמתח באחרונה
אומרים שלנשים יש שעון ביולוגי, שמתחיל לפעול כשהן מוכנות להיות אמא. האבות, באופן מסורתי, רק נגררו לתמונה. אבל בינינו, ובתנאי שאל תספרו לאף אחד, אני מוכן להודות שגם אצלי יש איזשהו קפיץ מסתורי שכנראה נמתח באחרונה. איזה נבט קטן, לתחושת השליחות הקסומה הזו שגורמת לנו לרצות להיות אבא או אמא.
אז הנה, הגורל שלח לי שערה אחת כסופה ופיצה אותי באותה תחושה נהדרת שאני מחכה כבר שתהיה לגמרי שלי. ואם אי פעם היו לי ספקות, עכשיו הכל צלול ובטוח: יבוא יום וגם אני אהיה אבא. ואעשה את זה הכי טוב שרק אפשר.
לפנייה לכתב/ת 
נבט קטן לתחושת השליחות
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
