קאובויז יהודים במדבר

קְצָת קָט תּוסִיף-תִּצְלַע עַל יֽרֵכָהּ

גַּם בְּצַמַּח לָהּ גּוּף חָדָש מֵאֶרֶץ.

עוד בָּהּ יֻכַּר, גַּם בְּלֶכְתָּהּ בַּסָּךְ,

הַמּוּם אֲשֶר טָבַע בָּהּ הַמַּלְאָךְ.

המום אשר טבע המלאך - המלאך עימו נלחם יעקב - יוסיף וילווה אותה עד לסוף הסאגה הפלאית, עד לתקומה במולדת: דרך מעשי גבורה ופוגרומים ושואה והעפלה והקמת יישובים ועיר, הלא היא "עיר היונה".

"שירי עיר היונה" הוא קובץ שבו ביקש נתן אלתרמן לתת לבוש מיתי-פואטי להיסטוריה היהודית כולה. בסופה, המשיח והגואל הוא הרחוב העירוני, הנורמליות בהתגלמותה, זו שמסמנת את העתיד וכולאת בקרבה את הסיפור המיתי על מלחמת העצמאות ומה לא. הקובץ ראה אור ב-1957, ואפילו אלתרמן, שלא היו עוררין על מעמדו כדובר לאומי-שירי, ידע שמדובר באירוע מכונן והזמין משוררים וסופרים להקראה חגיגית של הטקסטים כשראו אור.

לא מזמן נערך ערב שירה לכבוד מלאת חמשים שנה ל"שירי עיר היונה", ובו סיפר אהרון מגד על המעמד הזה, על החגיגיות המהולה במבוכה, ואמר גם כי נתן אלתרמן הוא המשורר החי ביותר מבין המשוררים המתים: עדיין חוגגים לו, עדיין כותבים על אודותיו, עדיין קוראים את שיריו.

משורר או כרוז

אבל אם עושים כן, זה לא מפני שאלתרמן סיפק להוויה הציונית את המיתוס הענק שאולי היתה זקוקה לו. לעניין זה, היה פרשנו החשוב של אלתרמן, פרופ' דן מירון, איש של חזון. הוא ביקש להפריד בין דמותו של המשורר הלאומי שעטו הוא גם ססמוגרף של אקטואליה ("הטור השביעי") וגם כרוז של היסטוריה, אמיתית או מיתית, לבין המשורר הלירי, האישי, שמילותיו נוגעות בקורא עד כדי כך שהוא לומד אותן בעל פה מבלי שכפו עליו לעשות כן.

ייתכן מאד ש"שירי עיר היונה" מסמנים כמה פסגות בהשגיו האמנותיים של אלתרמן. ייתכן עוד כי בהיסטוריוגרפיה של השירה העברית שמור להם לעד מקום של כבוד. אבל ב1957, שנה שבה עדיין ניתן להפוך את הפאתוס הלאומי למרכז היצירה, כבר אי אפשר להבטיח שהפאתוס הזה יישמר בזכרונם של צרכני התרבות כטקסט אהוב. ואולי, לראשונה בתולדות היצירה הישראלית, הפאתוס מתחיל להביך.

הפאתוס לא היה מוגבל רק לשירה רצינית שנועדה לקהל צרכנים אליטיסטי, ולא רק למיתוס ההיסטורי. גם הגיאוגרפיה המקומית, ובה אותה שממה פלאית שטרם נכבשה, שצריך היה לכבוש מכוחו של ציווי פוליטי רב עוצמה, היתה לחומרים של מיתוס.

אחד הארועים הנאים ביותר בזמר העברי של 1957 מדגים יפה את היווצרותה

של גיאוגרפית-החלום הזאת. "טריו ערבה" או "שלישית ערבה" או "שלושת המיתרים", כפי שקראו להם מפעם לפעם, נסעו אז לפריז כדי ליצור תקליט שכמעט כולו שירי מולדת ומדבר. שמעון ישראלי, אריק לביא וצבי בורודו לא היו לבדם בתעשיה הזעירה הזאת של זמרת מדבר ופזמוני קאובויז מקומיים, אבל כדאי להתעכב על שלושה משירי התקליט כדי לראות כיצד גם בהם, כמעט מבלי שנשים לב, יש הדים למיתוס לאומי מכונן. אפשר גם לא להבחין בו וסתם לזמזם.

הראשון, פרי עטו של חיים חפר, שרד היטב בשיני הזמן:

לך, לך למדבר

הדרכים יובילו,

ליל טרם בא

לך, אחי, אל המדבר.

הצוקים יריעו,

שמש גדולה של אור

עוד תזרח עלינו.

ארץ לא מים

הו, את, אדמתי,

שבנו אלייך.

רוח וזעם

הלוחמים חזרו

הו, כסער.

כדמות חלום שם מופלאה

וצליל עולה יורד קצוב,

גמלים פוסעים בנוף עצוב.

לין-לן, לין-לן, זה שיר הנדוד,

שתוק ושאת - שתוק וצעוד.

ובכל זאת, השירים מציעים למדבר השותק והמאיים הזה, העצוב והריק הזה של המיתוס, סוג של גאולה. הנה כך, בשירו של יעקב אורלנד, שהוא מיתוס העתיד, המפלט מפני שתיקת המדבר, התשובה הציונית ההולמת לגמלים העצובים: שירתו הדמיונית של הקאובוי היהודי-ישראלי החדש.

ערבה, ערבה אין קץ,

עין הבוקרים תרה:

לא ערער, לא דרדר, לא עץ,

רוח בא המידברה.

על מרחבים אבודים עד אין גמר,

ותזרח החמה ותשקע

ומוסיף וקולח הזמר.

שנות אלפים קמו:

הבוקר על גב סוס קדמון

בדרכים שנשמו.

סול נתיבות הרה!

כי אתה המעוז לדור

בן מרדות ובן פרא.

על רחלים ואילים ועל צמר,

ותזרח החמה ותשקע

ויוסיף לקלח הזמר.

אל יכסך רדם!

נחדש נא, את ואני,

את ימייך כקדם.

בשנה שאחרי, כש"שירי עיר היונה" הפכו לבון-טון תרבותי או לפחות לכרך שחובבי ספרות ראו חובה להחזיקו בבתיהם, כשהתקליט של טריו ערבה כבר נמכר היטב, יגיע השבר הרציני הראשון בתרבות החדשה בין האישי לבין הלאומי. על שני ספרים שסימנו אותו, "ימי ציקלג" של ס. יזהר ו"החיים כמשל" של פנחס שדה בשבוע הבא.

עוד טורים:

1948: "הוא הלך בשדות" רואה אור

1949: "עוזי ושות'" - יש סאטירה בעברית

1950: אורי אבנרי רוכש את "העולם הזה"

1951: הקמת שדרות ונחל עוז

1952: תחילת שידורי "יומני גבע"

1953: מגיעים כספי השילומים מגרמניה  

1955: כל הדרך מגבעה 24 

פרויקט מיוחד: היסטוריה ישראלית על ציר הזמן - לחצו כאן