סקיני ג'ינס לילדים? אל תתפלאו שהם יוצאים אלימים

אתם לא מבינים שכמו שהילדים שלכם מתלבשים, ככה הם גם מדברים וחושבים ומתנהגים ומדמיינים וחולמים ובוכים? וגם מכים ומרביצים ורוצחים ומתאבדים? עוד לא פיענחתם את הקשר בין האלימות בגנים ובבתי הספר לבין הלוליטות בהתהוות, שמודדות עוד שמלמלה חושפנית בתא ההלבשה בחנות המעצבת?

הרי לאבזר ילדות בנות ארבע במכנסונים ובפלטפורמות ולצפות מהן שלא יטפחו הפרעת אישיות בגיל תשע, זה כמו לשייף לכלב את הציפורניים ולבקש ממנו לשלוף אותן רק על מנת לסרוג כיפה.

תגידו את האמת - גם ההורים שלכם הלבישו אתכם כאילו אתם בדרך לאודישנים ללהקת השפנפנות של יו הפנר? גם אתכם שלחו בחולצה מתירת בטן לבית הספר ולליל הסדר ולמשחקים בארגז החול? ואל תבלבלו לי את המוח עם אופנות מתחלפות וזמנים משתנים. ביחסי הורים־ילדים אין אופנה. יש תבונה. יש גבולות. יש אחריות. יש מוסר ודוגמה אישית. יש ילדים שצריך להגיד להם מה לעשות והורים שיודעים (או שלפחות אמורים לדעת) איך עושים את זה.

מי הן אותן אמהות סתורות נפש שתועות ברגעים אלה ממש במרחבים ממותגים עד בחילה, חוטפות את חצאית המיני הראשונה שהן פוגשות? ולמה העובדה שהפריט מיועד לבת הזקונים שלהן לא עוצרת אפילו לחניית ביניים בין האונה השמאלית לימנית שלהן?

הן ממשיכות במסע הטרף, נועצות טלפיים בפיסת הטקסטיל הנחשקת הבאה - סקיני ג'ינס חורצי ישבן לגדולה (כבר עולה ל־ד‭,(!'‬ ולתאומים חולצות ניילון שיבליטו שרירים חלביים (לא לדאוג, הנושא בטיפול. הילדים מנויים במכון כושר‭.(‬ העיקר שבני השש יהיו דומים לאבא שיש להם על הנייר, זה שנתקע בפקק בתפקיד חייו בהיי-טק במקום להגיע הביתה ולראות בעצמו את שאריות המושג ילדוּת מתערבלות עד אימה במכונת הכביסה.

אוי, החולצות הממותגות יצאו מהמכונה ויש עליהן כתמים שלא יורדים. גם לא אם נשפשף אותם בדמעות. קטשופ. שיט. מי אוכל קטשופ עם חולצה של דולצ'ה? האופר הזו לא מבינה מהחיים שלה. טוב, הילדים שלה עדיין מתרוצצים יחפים ועירומים באיזו שלולית בגאנה.

מילא, עכשיו לפחות אפשר יהיה לשלוח את התאומים לארגז החול. שירגישו קצת את הבוץ בין האצבעות.