האשליה הגדולה

מה הקטע של הדוגמניות השחיפיות שבעיתונים ובשלטי החוצות? איך הן מצליחות להיות רזות כל כך, ומי מרוויח מזה? המרדף אחר הגוף המושלם, קווים לדמותו

לרה רוטרפורסם: 09.03.08 , 16:41

כבר שנים שהגוף הנשי סופג מהלומות שונות ומשונות שמקצצות בחמוקיו וגודמות את חושניותו: בהפקות האופנה מוצגות דוגמניות במידה סטנדרטית שלרוב אינה עולה על 36, ואנחנו נוהות אחר הדימוי הזה ומושפעות ממנו למרות שכולנו יודעות שתכל'ס מדובר בפנטזיה. כשאנחנו עומדות זו לצד זו בתאי המדידה בחנויות, אף אחת מאיתנו לא נראית וגם לא יכולה להיראות כמו הדוגמניות שנשקפות אלינו מדפי הכרומו של המגזינים: האחת רזה אבל נמוכה, השנייה גבוהה ומעט מלאה והשלישית דווקא מלאה ונמוכה. למרות זאת, כשאנחנו יוצאות מהתאים כדי לבחון את עצמנו במראה, אנחנו איכשהו בכל זאת משתוקקות לגלות בה השתקפות שתדמה לדמות הרזה והנכספת שניבטת אלינו משלטי החוצות, מהטלוויזיה וממסלולי התצוגות בערוץ האופנה.

ואלה תולדות הרזון

פרופ' עוז אלמוג, סוציולוג מאוניברסיטת חיפה, מסביר: "מודל היופי משקף את מודל הבריאות. אחרי מלחמת העולם השנייה, שבה רבים סבלו חרפת רעב ומחלה, העולם סבל מטראומה בכל מה שנוגע למחסור במזון וכך עלו ובאו שחקניות ומודלים לחיקוי כמו מרלין מונרו השופעת, שסימלו בריאות. ב־30 השנים האחרונות, עם הופעתו של הג'אנק פוד, שהוצע לקהל הרחב במחיר נמוך מזה של בישול ביתי אפילו, העניים – שידם משגת רק ג'אנק פוד בלתי מזין ומשמין – נהפכו לשמנים, ואילו העשירים – שיכולים להרשות לעצמם שפים, תזונאים ומאמני כושר פרטיים, ואוכלים מזון בריא – נעשו רזים יותר.

מרלין מונרו מודל 1949. סמל לבריאות אחרי המלחמה (צילום: AP)

"כחברה קפיטליסטית, שמקדשת ממון וחומר, איכשהו כולנו רוצים להידמות לעשירים ולהיות רזים כמוהם. חוצמיזה, נדירוּת היא שם המשחק: כל מה שנדיר מוערך יותר. מכיוון שרק חמישה אחוזים מהאוכלוסייה ניחנו בנתונים גנטיים רזים באמת, הרזון הוא מצרך נדיר ועל כן מוערך.

"סיבה נוספת להתפתחותו של המודל הרזה עשויה להיות התקרבות המינים. כתוצאה מהמהפכה הפמיניסטית, הנשים התחילו ללבוש מכנסיים מתוך ניסיון להידמות לגברים, וכך קרה שקווי המתאר של החמוקיים הנשיים יושרו. זה בהחלט פרדוקס, כי במקום להשיג שוויון זכויות יצא שהנשים אולי הפסידו את עצמן בכך שטשטשו את מבנה גופן הטבעי והעגלגל".

קווי המתאר של החמוקיים הנשיים יושרו. קיית מוס מציגה "הרואין שיק"

איפה נכנסות הדוגמניות לתמונה?

"הדוגמניות תואמות את הסילואט שמככב ברישומי האופנה שמציירים המעצבים ומתפקדות בעבורם כמעין קולב. הם כמובן מעדיפים שהקולב יגיע במידה אחידה ולא בטווח מידות משתנה, כי זה עושה להם עבודה קלה ונוחה יותר. למרבה הצער, החתירה לפרופורציות הפכה עם השנים לדיספרופורציה, והמראה הרזה, שבעבר שיקף בריאות, נהפך לחולני. היום, נשים שרוצות להיות סקסיות מנסות להידמות לדוגמניות ומביאות את עצמן לגוף רזה מדי שעליו הן שותלות חמוקיים סינתטיים. הגוף הפך לסוג של קריקטורה. אני חושב שכל הבלגן הזה נוצר מפני שרוב מובילי תעשיית האופנה, כלומר הצלמים והמעצבים, הם הומואים שהשליכו על הדוגמניות את הפנטזיות המיניות שלהם ויצרו מודל נערי וא־מיני. האבסורד הוא שכולנו, גברים ונשים גם יחד, הולכים שבי אחרי פנטזיות מיניות הומואיות שלא כל כך רלוונטיות מבחינתנו".

ואם כבר מעצבים הומואים, נראה שגם הם עצמם לא מצליחים להישאר אדישים לגוף הקריקטורי שלו הם מטיפים, וחלקם פוצח בסדרת דיאטות ותעניות כדי להגיע למשקל הנוצה המיוחל. קחי לדוגמה את מארק ג'ייקובס, שהפחית בשנה האחרונה חלק בלתי מבוטל ממשקלו כדי להפוך מחנון מסורבל לסופר־סקסי, ואת קארל לגרפלד, שמאס במשמניו כבר לפני יותר מעשור והרביץ דיאטה חריפה שאמנם צמצמה את גופו בשליש, אבל גרמה לו להיראות כמו דמות קומיקסית מהלכת. אם נוסיף לרשימה גם את אלגרה ורסצ'ה, בתה בת ה־22 של דונטלה, שלאחרונה דווח שלקתה באנורקסיה – די ברור שמישהו כאן לוקח את העסק יותר מדי ברצינות.

התעסקות אובססיבית בגוף (איור: שירה ברזילי)

איפשהו בתוך המירוץ האינסופי של הדיאטות, הניתוחים הפלסטיים והפרעות האכילה - שמביאות את ההתעסקות האובססיבית שלנו בגוף לדרגה הקיצונית והחמורה ביותר - חשוב לזכור שדברים הם לא כמו שהם נראים. הגוף הרזה שהפך לאידיאל היופי שלנו מושג – כמעט תמיד – באמצעות עזרים דיגיטליים, כמו ריטושי הפוטושופ שמטשטשים אפילו אצל הדוגמניות את מה שנחשב כ"לא מושלם". מסקנה? הגוף הנשי, כפי שהוא נראה באופן טבעי, לעולם לא יוכל להתחרות בגופה המצולם של דוגמנית, ולא רק בגלל שלא כולנו נולדנו דוגמניות בעלות מבנה דקיק וגובה מרשים.

צלם האופנה גולי כהן מעיד ש"הפוטושופ חולל מהפכה גדולה בתחום האופנה בשנים האחרונות. מדובר בכלי עזר משמעותי בכל הנוגע לגימורים של צילומי אופנה, שבעזרתו אפשר להאריך לדוגמניות את הצוואר, להוריד להן קפלים מהעפעפיים, להצר את הירכיים ומה לא. הפוטושופ מציע אינסוף אפשרויות לשינוי המציאות ויוצר מצב שבו הצילום המודפס הסופי לא בהכרח משקף את הלוק המקורי של הדוגמנית. אפשר לצלם מישהי מלאה ולהפוך אותה לחטובה למשעי וזה משהו שאכן קורה. לי זה קצת מפריע כי אני מרגיש שלם יותר עם הצילום שלי כשהוא נאמן למקור".

בשנת 2006 הזדעזע עולם האופנה מסיפור מותן העצוב של שתי דוגמניות ממחלת האנורקסיה. באוגוסט התרסקה על המסלול לוסיל רמוס (בת 22 מאורוגוואי) ומתה בעיצומה של תצוגת אופנה במונטווידאו. חודשיים אחריה מתה גם הדוגמנית הברזילאית אנה קרולינה רסטון (בת 21) שגובהה היה 1.74 מ' ומשקלה 40 ק"ג בלבד. בעקבות המקרים הללו החלו להישמע קולות שיצאו נגד העסקת דוגמניות רזות מדי, וכמה חודשים מאוחר יותר, בשבוע האופנה במדריד, אפילו נאסר על מי שלא הגיעה למשקל המינימום הנדרש לבריאותה - לפי הקריטריונים של ארגון הבריאות העולמי - לצעוד על המסלול.

שתי הדמויות שהובילו את הקריאה לשינוי היו ג'ורג'יו ארמאני והדוגמנית האגדית טוויגי, שבינינו אחראית במידה רבה למראה הרזה שהולך ותופס תאוצה מאז הסיקסטיז, כי הפיכתה לאייקון אופנה היא שסימנה את סופן של הפיפטיז ואת תום עידן הגוף העסיסי א־לה מרלין מונרו. בשנות ה־90 הקצינה מגמת הרזון עוד יותר, עם פריצתה של קייט מוס לתודעה בפרסומת לבושם "CK1" של קלווין קליין, אותה פרסומת שמיתגה את הרזון תחת שם הקוד החדש – "הרואין־שיק". בעזרת הפרסומת ניסה אמנם קליין להעלות על סדר היום הציבורי נושאים כמו הרואין ואיידס, אבל מיותר לציין שהתוצאה הסופית הייתה הפוכה ודחקה את המראה הבריא לשולי עולם האופנה.