נסיכה קטלנית, נסיך שוטה ומלחין מתוחכם
סיפורה של טורנדוט שוחה בנהרות של דם ורשע וטפשות. מה עשה פוצ'יני? לא גמר אותה. מה עשתה הבמאית? שינתה את הסוף. על במת האופרה
האופרה הישראלית העלתה הפקה גרנדיוזית, מדהימה חזותית ומוצלחת למדי מוזיקלית, אבל ברשותכם אספר לכם כעת את הסיפור לא בנוסח הרומנטי-אופראי, אלא דברים כהווייתם: טורנדוט – נסיכה סינית קרת-לב ושונאת גברים מושבעת – מפעילה מנגנון זוועות לכריתת ראשי מחזריה. כל מי שמבקש לשאתה לאשה נדרש להשיב על שלוש קושיות - משימה בלתי אפשרית, כמובן – וכישלון פירושו מוות.
העילה של טורנדוט לפרקטיקה הרצחנית הזו היא אונס שעברה כביכול אחת מאמהות–אמותיה לפני מאות שנים, אך הרודנית המרושעת אינה צריכה באמת עילה. היא מתעבת גברים, ובמיוחד זרים. את אלה שבסביבתה הקרובה היא הופכת לבובות (למשל אביה הקיסר החלש והלא-רלבנטי) או לסריסים (יועציה, חייליה וכל הגברים בני-עמה), ואילו את הגברים הזרים – אלה שמבקשים לדעתה לנכסה ולבעול אותה – אותם היא מוציאה להורג באופן שיטתי, לא בטרם תחשוף את אפסותם השכלית. עובדה: הם אינם מצליחים לפתור את חידותיה. העלילה היא כמובן מטאפורה על פנאטיות ורודנות באשר היא.
טורנדוט. גרנדיוזית, מדהימה חזותית ומוצלחת מוזיקלית (צילום: יוסי צבקר)
ובכן, מי הם אותם גברים ששוב ושוב מתנפצים אל חומותיה הבצורות? ברור שרק השוטים. והנה מופיע גדול השוטים, הנסיך הטטרי כלאף. דווקא ברגע הקריטי שבו הוא מוצא את אביו שהודח ממלכותו וגלה לסין, דווקא ברגע שבו נזעקים השניים בשל השואה שהמיטו עליהם רודפיהם, דווקא ברגע הזה נזכר האוויל ל...התאהב בנסיכת הקרח.
לא יועילו תחנוני אביו ושפחתו המאוהבת, לא יועילו תחנוני כל שריה של נסיכת הקרח, לא יועילו תחנוני כל העם – שככל שצמא דם הוא, בכל-זאת חס הוא על הנסיך. הכל לשווא. הגבר השוטה ראה את הנסיכה הרעה פעם אחת, ומרגע זה רק תאווה אחת בלבו: לחשוף את לובן שדיה, להצמיד את שפתיו לשלה ולהכריז "שלי היא".
למותר לציין שהנסיך עונה כהלכה על שלוש השאלות. ברור! שהרי השאלות הללו כה מופרכות הן עד שרק שוטה גמור מסוגל באמת להשיב עליהן (חידה: "באפלת הליל מרחפת רוח תעתועים... מדי לילה תיוולד, מדי יום תמות". תשובה: התקווה). נו, האם יזכה כלאף באהובתו? לא! הוא הרי גבר אובדני, ולכן הוא נותן לנסיכתו הקטלנית עוד צ'אנס להסיר את ראשו מעליו: אם תגלה מהו שמו.
טורנדוט. סיום מענין, ולא רק בגלל שהוא שונה מהקלאסיקה (צילום: יוסי צבקר)
הגברת כצפוי לא חושבת פעמיים. חיש-קל מובלים לבמה אביו הקשיש והעיוור ושפחתו הנאמנה. הם מעונים אך שותקים, והשפחה הנאמנה נועצת סכין בלבה בלי להסגיר את השם. עם עלות השחר מהמר הנסיך על חייו בפעם השלישית, ומפקיר את סודו בידי טורנדוט, אלא שהפעם היא זו שנופלת בשביו ומכריזה קבל עם ועולם את שמו של הגבר שכבש את לבה: "Amore"(אהבה)!
זה הרגע לומר משהו לזכותם של פוצ'יני ושל הבמאית הספרדייה נוריה אספרט. פוצ'יני לא יכול היה לשאת את הרעיון שהעסק הזה ייגמר בהפי-אנד. הוא כנראה ממש תיעב את האפשרות שאחרי אשדות הדם ששפכה הנסיכה, והילדותיות וחוסר האחריות שגילה הנסיך, יהפכו השניים לגיבוריו של סיפור אהבה והכל יסולח להם. מה עשה? לא גמר את האופרה. הוא פשוט לא הצליח. האופרה המקורית שלו נגמרת ברגע מותה של השפחה האוהבת. שם נטש המלחין את היצירה ו...הלך לעולמו. את היצירה סיים בשמו מלחין אחר, פרנקו אלפנו, בהשגחתו של המנצח הגאון טוסקניני.
ולזכותה של הבמאית ייאמר שגם היא לא סובלת את הסיום הרומנטי שבישלו אלפנו וטוסקניני. וכך, במקום שייצמדו שפתי ה"אוהבים" על רקע שירת ניצחון האהבה, נועצת הנסיכה פגיון בלבה. בברירה שבין אובדן חירותה והתמסרות לגבר המנצח, לבין החירות שבמוות, היא בחרה בזו האחרונה. הסיום הזה מעניין ומקורי לא רק בשל היותו שונה מהסוף הקלאסי ב-80 השנים שחלפו מאז עלתה לראשונה, אלא גם בכך שהוא נותן נופך מרענן לשירת העם בסוף האופרה. לכאורה שר העם על שמחת האהבה המנצחת, אבל בעצם הוא חוגג את מותה של המרשעת.
טורנדוט. פוצ'יני לא יכל לשאת את הרעיון של הפי אנד (צילום: יוסי צבקר)
ואשר למוזיקה של פוצ'יני, אני שייך לאלה שאוהבים אותו. לבד מכמה אריות פנטסטיות, אני דווקא אוהב את הרגעים של האנסמבלים הקוליים הנהדרים. כך, למשל, בסוף המערכה הראשונה, כשהנסיך, שפחתו, אביו והמנדרינים הסינים חוברים יחד, כל אחד ממקום אחר בבמה, למהלך קולי מורכב ועשיר להפליא.
פוצ'יני חרג, למרבה זעמם של כמה ממבקרי התקופה, מהמסורת הקלאסית של מלחיני האופרה האיטלקים שקדמו לו, וספג השפעות מהמוסיקה המודרנית, הבינלאומית, של תחילת המאה ה-20. הוא שילב מרכיבים מהמוזיקה הסינית (הקשיבו לטריו של שלישיית המנדרינים במערכה השנייה), הוא העז לחולל דיסוננסים מזן שלא נשמע כמותו (האזינו לסוף האריה הראשונה של המשרתת ליו), ואפילו משהו מסטרווינסקי השתחל אל בין תוויו.
אשר לביצוע הקולי - דווקא המקהלות הן שהרשימו אותי, כששרו את תפקיד העם, רוחות הרפאים, קבוצות היועצים, השפחות. הבמה שפעה עשרות זמרים - מקהלת האופרה הישראלית, המקהלה הפילהרמונית ת"א, ומקהלת הילדים בת-קול – שתחת שרביטו של המנצח הצעיר והנמרץ רני קלדרון יצרו שפע
מוזיקלי מרשים. הסולנים – טובים למדי ברובם. טובים במובן של סבירים, אך לא מדהימים.
מהשלושה - הסופרן הצרפתייה סילבי ואלר (טורנדוט), הטנור האיטלקי פיירו ג'וליאצ'י (כלאף) והסופרן האיטלקייה סוזנה ברנקיני (השפחה ליו) – האחרונה הייתה המרשימה ביותר. קול גדול, נוכחות מרגשת. לעומת זאת איני יכול להתאפק מלציין שמגוחך בעיני שאת הנסיך כלאף יציג גבר גוץ ועב-בשר כמר ג'וליאצ'י. הוא אולי זמר טוב, אבל מראה דמותו הנעה על הבמה בגמלוניות היה נלעג משהו. ואני מתנצל כמובן על היותי כל-כך לא פוליטיקלי קורקט.
ולבסוף מלה טובה ביותר על עיצוב הבמה הגנדיוזי. התפאורות מרשימות בגודלן, בהדרן, במיקומן החכם, והתלבושות מרהיבות. השחקנים, הרקדנים והזמרים הרבים יוצרים מופע מפואר וכביר, שבצדק זכה למחיאות כפיים סוערות.
