צ'נגדו: עיר בהפסקה
לוקח כמה שבועות להבין שהעיר צ'נגדו מתנהלת בקצב משלה - בתי התה מלאים בלקוחות שבאים לבלות שם שעות, שחקני מה-ז'ונג מעבירים את היום בעצלתיים וחסידי הטאי-צ'י שולטים בפארקים. אז מה הפלא שהפנדות העצלות זוכות כאן ליחס כמו הפרות בהודו ושהורים מעדיפים שהילדים יגדלו במקום אחר?
אי שם בדרום מערב סין ניצבת לה - מתנהלת בקצב משלה ולא ממהרת לשום מקום - העיר צ'נגדו, היא בירת מחוז סיצ'ואן. במרכז העיר ניצב בגאון פסלו של מאו דזה טונג, ומסביבו חיים כ-8 מיליון תושבים בקירוב.
יש לי חיבה לערים עם גאוות יחידה, וצ'נגדו היא בדיוק אחת מאלה. "בוא לסין בשביל האוכל, ותגיע לסיצ'ואן בשביל הטעם", מתפארים הסיצ'ואנים במזונם. סיצ'ואן התברכה באדמה הפורייה והשופעת ביותר בסין, וצ'נגדו הבירה - בעבר ובתרבות עשירים במיוחד: היא הספיקה להיות בירת סין במאה ה-4 לפנה"ס, הייתה עיר הולדתם של כמה מהמשוררים והוגי הדעות המפורסמים שבסין, כמו גם העיר הראשונה בעולם בה השתמשו בשטרות כסף באופן קבוע.
סטיגמה שהעיר פחות מתגאה בה, היא שבנות סיצ'ואן הן היפות ביותר בסין, ושהגברים שבה הם רכרוכיים.
פסל מאו במרכז העיר (צילומים: רונן מדזיני)
אורח חיים מדבק
צ'נגדו היא שילוב מיוחד בין מודרניזם לאותנטיות. ממבט ראשון ברחובות העיר, קשה להבין מה בדיוק כל כך רגוע בה. הרחובות צפופים, הבנייה הרעשנית לעולם אינה פוסקת, והסיכוי להידרס כאשר חוצים את הכביש הוא יותר מסביר. לוקח כמה שבועות להכיר את טבעה האמיתי של המטרופולין צ'נגדו.
החיים בעיר אינם מתחילים לפני תשע בבוקר. הסיבה לכך פשוטה: על אף שסין היא מדינה בסדר גודל של יבשת, כולה פועלת על פי אותו שעון, ללא הפרשי שעות. מסיבה זו, גם אם החליטה השמש לבצבץ מבעד לענני הערפיח, היא לא תזרח לפני שבע וחצי בבוקר. שעת הקימה המאוחרת, אינה חס וחלילה סותרת את מנוחת הצהריים הקדושה, בין שתיים לארבע. בשעות אלה, שמונה מיליון ראשים נמרחים על השולחן.
בשעות הבוקר ובימי שמש, הפארקים מלאים עד אפס מקום בחסידי טאי-צ'י וחובבי ריקודים, ובין גורדי השחקים והמלונות ישנם לא פחות מקדשים וגנים. בצידי הרחובות ובשכונות המגורים, מתקבצים תושבי העיר למשחקי קלפים ומה-ז'ונג (משחק סיני נפוץ, מזכיר קצת רמיקיוב), ומעבירים את היום כולו בעצלתיים, תוך לגימות איטיות של תה ירוק.
היטיבה לסכם זאת ידידתי, כשאמרה שהורים רבים מעדיפים לגדל את ילדיהם מחוץ לצ'נגדו, כדי שלא יאמצו חס וחלילה את אורח החיים הרגוע והעצל שרווח בעיר.
טאי צ'י בפארק
תרבות בתי התה
"אני לא שותה קפה אני מעדיף תה, יקירתי", פותח סטינג בשירו "איש אנגלי בניו-יורק", ומבטא היטב את הגאווה הבריטית במסורת שתיית התה. לו היה זמר סיני מקדיש לבריטים שיר מקביל עם אותו הלחן, זה כנראה היה נשמע כמו "אני המצאתי את התה. אתה גנבת אותו, זר", וממשיך עם "ומה זו השטות הזו של החלב?".
למעלה מ-4,000 בתי תה פועלים בצ'נגדו, שתרבות בתי התה שלה שמה את זו של בתי הקפה בתל-אביב בכיס הקטן. עבור אנשי צ'נגדו, שתיית התה אינה רק תחביב, אלא חלק בלתי נפרד מהתחברות אל הטבע. מסיבה זו, רבים בתי התה אשר ממוקמים על שפות נהר ופארקים. לא רק בעלי העסק מתפרנסים מהמקום: עגלות מזון, מוכרי קליגרפיות, עיוורים שמציעים מסאז'ים, מנקי אוזניים, מוזיקאים ומגידי עתידות חולפים ועוברים לצד הלקוחות ומציעים את שירותיהם.
הישיבה בבית התה איננה עניין קצר. בסופי השבוע ובזמן החופשי, מגיעים הסינים כבר עם זריחת החמה, ונשארים שם עד לשקיעתה. אין זה תחביב יקר, מכיוון שהלקוח משלם על כוס תה אחת בלבד, והמלצרים ממשיכים למלא אותה במים בכל פעם שזו מתרוקנת. הלקוחות שמגיעים לבית התה, אינם עושים זאת כי הם צמאים. הם מגיעים מצוידים בלוחות שח-סיני, כלי מה-ז'ונג, עיתונים, אוכל, וכל מה שיבטיח יום שלם של רגיעה והנאה.
אין עבודה, יש "מה-ז'אנג"
תפריט התה העשיר כולל עשרות סוגים שונים של תה, ולכל תה סגולה אחרת לבריאות. קטגוריות התה הירוק ותה היסמין הן הנפוצות ביותר, אך גם מבחר עצום של תה פירות ודבש, משאיר מרחב גדול לבחירה. ומה יש לאכול? תתפלאו, אבל לנו ולסינים יש תחביב משותף - פיצוח גרעינים, שהם הכיבוד הקל הנפוץ בבתי התה.
בזכות אווירתם הנוחה הרגועה, רבים הם אשר הופכים את בית התה החביב עליהם למעין משרד, ולעיתים אף למקום גישור בין סכסוכים. כאשר ישנה מחלוקת, מגיעים שני הצדדים, לעיתים בתוספת מתווך, והם יושבים בבית התה עד שהבעיה נפתרת. משנקבע מי הצד שטעה, הוא אשר ישלם את החשבון על התה, והסכסוך ייפתר ברוח טובה.
(צילום: Index Open)
פנדות והעיר הגדולה
אם אי פעם תרצו לראות סיני מתעצבן, סַפרו לו על הפעם ההיא שאכלתם בשר פנדה. לי זה כמעט עלה בחיי.
הפנדה היא סמל וקמע עבור הסינים, שימשה בעבר כנציגה דיפלומטית. לאחר ביקורו ההיסטורי של נשיא ארה"ב ניקסון בסין בשנת 1972, שלח מאו דזה טונג את שני דובי הפנדה "לינג לינג" ו"שינג שינג" לארה"ב כמחווה לרצון טוב. השלכות המתנה היו מוצלחות כל-כך, עד שאימצה סין "דיפלומטיית פנדות", במסגרתה נשלחו 23 דובי פנדה ל-9 מדינות שונות.
שמורות מלאכותיות חיוניות מאוד לשימור הפנדות בסין, שנמצאות כיום בסכנת הכחדה ממשית. תזונתן מורכבת כמעט ורק מבמבוק, וסביבת מחייתן הטבעית מצטמצמת מדי שנה. גופן המסורבל גם כן אינו תורם להישרדותן בטבע, שכן אם הן לא ימותו ממזון שגופן אינו מסוגל לעכל, סביר שייהרגו ע"י ציידים מרושעים, או סתם ייטרפו ע"י איזה ברווז.
שמורת הפנדות של צ'נגדו היא הגדולה בעולם, ומהווה את מקור גאוותה העיקרית של העיר. הפנדות זוכות ליחס דומה לזה של הפרות בהודו, כאשר הן מככבות בשלטי החוצות, מחסומי הכבישים ובנייני העירייה. אפילו המוניות מעוטרות בלוגו של פנדה.
הפנדות העצלות משתלבות מצוין עם אווירת צ'נגדו. הן משכימות קום מדי יום עם זריחת החמה, מה שנותן להן 14 שעות שלמות לביצוע תכלית חייהן: לשבת בפישוק גדול ולאכול במבוקים, לפני שהן חוזרות לישון עד ליום המחרת. התיירים הסקרנים בוהים, מצלמים ומחכים לתפנית מרגשת, אך אלו ממאנות להזיז את עצמן יותר מדי. שמורת צ'נגדו גם מציעה לתיירים הזדמנות ליהנות מצפייה בסרטי "פורנוגרפיית פנדות", אשר פותחו במטרה לעורר בחיה העצלנית יצר מיני, ולהגביר את קצב רבייתה.
יושבות בפיסוק ומכרסמות במבוק
חרק, אבל שמח
תמו סופות השלג, האביב הגיע לצ'נגדו, ומזג האוויר כבר נעים. כשהשמש יוצאת החוצה, היום הופך ליום חג, ובתי התה והרחובות הומים מאדם. שוב ניגש אלי בחור סיני באמצע שלוק התה וקריאת הספר, ומנסה לקשור שיחה באנגלית, כתירוץ להתאמן על השפה. אני כבר מנוסה בשיחות מכבידות שכאלה, הן רובן משעממות וחוזרות על עצמן, ומחזיר לו באימון סינית משלי. "איך זה שאתה לא עובד היום?" אני מתעניין. "היום יפה מדי בשביל לעבוד", מחזיר הבחור.
"הבוס שלך לא כועס שאתה מבריז מהעבודה?" אני ממשיך לחקור. "מה פתאום! הוא שם בשולחן הסמוך", הוא אומר, ותוך רגע השולחן שלי מתמלא בצוות העובדים של חברת החשמל. כאשר התעניינתי בכנות מה יקרה אם למישהו תהיה הפסקת חשמל, ענו לי בגיחוך: "בכל צ'נגדו אין אף אחד בבית. היום אין הפסקות חשמל".
"אנחנו בסיצ'ואן כמו חרקים. אבל אם נצא מפה נהיה דרקונים". המשיך להתפלסף הבחור הראשון שניגש אליי. "על מה לעזאזל אתה מדבר?", שאלתי בנימוס. "הסיצ'ואנים הם האנשים הכי חכמים בסין", הסביר לי, "אבל בתוך סיצ'ואן אנחנו סתם אנשים רגילים. אם נצא מפה, נהיה מוצלחים ומיוחדים, כמו דרקונים". "אז למה אתם לא יוצאים מפה?", המשכתי בשאלה מתבקשת. "האוכל טעים והבנות יפות", החזיר לי בחיוך. "אני חרק, אבל שמח".
