פתאום קם אדם בבוקר ומתאהב במילים זרות

אנחנו נחבאים בין הצללים, בחדרים ובמסדרונות הצדדיים האפלוליים של הבניין דמוי-הספירלה ששמו "תרבות". חיינו מתנהלים כמעט במחתרת, אי-שם בקירבת סופרי הצללים. אנחנו רפאים שמתקיימים כמעט בחשאי – באותו מבנה עתיק. אנחנו משרתים נאמנים של האדונית שלנו, הספרות. לפי ספרי ההיסטוריה, משטר הצמיתות בטַל מזמן, אבל אנחנו רתוקים לגבירה האכזרית שלנו בכבלים לא נראים. והיא רודה בנו. והמוציאים לפועל בשמה ומטעמה משלמים לנו פרוטות תמורת העמל שלנו.

אנחנו – צבא המתרגמים, העורכים והמגיהים, כמובן. כשלעצמי, אנסה להעלות מבין הצללים, ולו גם להבלחה קצרה בלבד, את אלה הנמנים עם הרובד השקוף של "מתווכי התרבות", של המעתיקים משפה לשפה, של אלה שתשוקתם נתונה למילים לא-להם, והן ימשלו בם.

המתרגמים. את שמותיהם לא תמצאו על עמודי השער של הספרים (אלא רק אם תטרחו לדפדף דף או שניים פנימה) ובכותרות המדורים הספרותיים. להוציא אלה מהם שקנו להם מעמד של כוכבים, אבל זוהי כבר קטגוריה נפרדת.

למה לו לאדם לבחור בגורל מקצועי – או, אם נרצה להשתמש בביטויים גבוהים שמקומם לא יכירם בימינו הפוסט-מודרניים, בייעוד – שכופה עליו להסתתר מאחורי מילים זרות, שלפעמים הוא מוצא בהן נחמה, ולפעמים – צרימה? איך קם לו אדם בבוקר ומחליט כך פתאום, שיקדיש את ימיו ושעותיו לחציבה מתוכו של מילים לא-לו?

מעשה טלאים

נפתח את אשנב ההצצה (פתיחה שעשויה להפוך מניפסט פָּרוֹדי לווידוי). אצלי זה התחיל מניסיון נעורים חצי-משועשע לתרגם מעברית לרוסית את שירו של ביאליק "שלום רב שובך ציפורה נחמדת". ניסיון ציוני-פטריוטי שכזה, בימים שכל הפרות הקדושות עוד עמדו על כנן; אם תרצו, עידן התמימות – שלי ושל המקום הזה שרק התחלתי אז את החיים שלי בו.

אחר-כך באה תקופת האלם. התפשטתי מהתרבות שבאתי ממנה, ומההרגלים שלי, ומחמימות הבית, ומהדברים הרבים שהיו עד אז מובנים מאליהם, ומשפת אמי – שפת המחשבות והחלומות שחולמים "בלילה בלילה", עד שמצאתי את עצמי עומדת ללא מילים בעולם זר ולא מובן ופלאי, במובנים רבים. ומבעית – כי הישארותך ללא מילים משליכה אותך חזרה אל תוך התוהו ההיולי, הראשוני, הקמאי, אל ימי ה"בראשית" של עצמך, ואף מעבר לעצמך.

את צונחת "אל בין השורות", אולי אל אותה שתיקה שבין מילים שביאליק כתב עליה במסה שלו "גילוי וכיסוי בלשון" (איך התפעלתי ממנה אז, בספרייה בעיר הקטנה בשרון, מחברת מילה למילה, איך שתיתי אותן, את המילים האלה, הן היו לי גילוי וכיסוי גם יחד, הן עודדו אותי בבדידות העצומה, שכמוה מסוגל לחוות רק אדם הצונח אל התהום שנפערת בין המילים), שבה מצויה אמת גדולה, אל-אנושית.

אבל זוהי אמת שאי-אפשר להתקיים בתוכה, כי היא עצומה ממידת האדם; ולכן שומה עלייך לברוא את עולמך מחדש, שלב אחרי שלב. לאסוף את שברי העולם המנופץ אל תוך כלי חדש. אבל עוד אין לך כלי חדש, עוד לא צרת אותו, כל מה שאת מסוגלת להוציא מפיך זה מילים מגומגמות, צולעות – בכתיבה, בקריאה, נוח לך יותר. ואז – דחף טבעי למי שעולם הספרים של ילדותה האפיל לא אחת על העולם ה"מציאותי" שחייתה בו – את מבקשת לך אחיזה במילים לא-לך, שיגאלו אותך מן התוהו.

ואת נאחזת במילותיו של אלתרמן – שירים מתוך 'כוכבים בחוץ' ו'שמחת עניים' ו'פונדק הרוחות'. נגינתם נגינה כמו-רוסית מוכרת, צלילם יפהפה, עולמם רומנטי-אפל ונואש ופטאלי, עולם שהמתים מושלים בו בחיים, אפלה נוגעת באפלה, ברק פוגע בברק. גם אם מילים רבות מתוכם הן עדיין רק בבחינת צליל מסתורי – הן לך כמו השבעה, ואת מוצאת בהן נחמה.

כך, כשנשארתי בלי מילים ובלי קול, מצאתי לי לזמן-מה בית במילים שלא ממני הן באו. זה היה אקט שחרג מסתם הזדהות עם כתיבה של אדם אחר והתפעלות ממנה; זה לא היה גם הקתרזיס הישן והטוב, וגם לא הידבקות של נשמה בנשמה שהזדקקה במילים מודפסות בספר. זה היה כמעט כישוף, כמעט כמו נשמה תועה שמוצאת לה גוף. הצצה אל העולם שהמילים של אלתרמן היו לי שער אליו, בישרה על יציאתי מכור המצרף (הפּוּרגַטוֹריוּם) של האילמות והזרות, ועל הידבקותי במילים אחרות ובתרבות אחרת, שבמקרה זה היתה, בעצם, תרבותי-שלי.

אחר-כך באו גם אחרים: פן, ולאה גולדברג, ורחל, ויהודה עמיחי, ואמיר גלבֹע. משוררים של נעורי. נדמה לי שדווקא השירה היא שהכניסה אותי – שעיסוקי לעתיד יהיה בפרוזה – אל התרבות החדשה, בגלל אותו יסוד מאגי-השבעתי שבה. בגלל שקיפותה המערפלת. גם אם לא כל המילים מובנות, המקצב, הנגינה, היופי המרוכז, התמציתי – מאחים את הקרעים. ככה התאהבתי במילים הזרות של שפתי העתיקה-החדשה. ככה נגאלתי מהאילמות שלי. מצוידת במילון רוסי-עברי בעטיפה כחולה-כהה, התחלתי להעתיק את חיבורי בית הספר שלי משפתי האחת לשפתי האחרת, שעדיין נשתמר בה קסמה של שפה זרה.

יצאתי מהשתיקה הגדולה, אבל הטבעיות והפשטות של אדם שחי כל חייו על אותה אדמה ודובר את שפת אמו, גם אם הוא רוכש לו כמה שפות זרות בצידה – הטבעיות והפשטות האלה אבדו לי. הדו-לשוניות שלי נקנתה לי במחיר אובדן המובנות-מאליו.

מיותר לומר שמי שחי בין שתי שפות – שתי תרבויות נלחמות על נפשו. נו, לך תדחוס את ה"נפש הרוסית" המשתרעת לאורך ולרוחב, אל מיתאריה הצרים של "ארץ מולדת". אבל גם אם בתקופה שבה לא היו לי מילים חשתי שאיבדתי את כל עולמי, עורי הישן לא הושל מעלי. עורי החדש ועורי הישן השתזרו זה בזה, ויצרו מארג מעשה-טלאים שהוא בעצם דיוקנו של דור שלם – אבוד בחלקו – דור של אנשים שהיגרו לכאן כשעדיין לא היו בוגרים, אך כבר לא היו ילדים. מי יודע, אולי הקרעים האלה הם שגרמו לי להסתפח אל אנשי הרובד השקוף שבין התרבויות, שבין השפות.

אז, כמובן, הייתי יכולה לטעון שבחרתי בתרגום כסוג של "שליחות תרבותית": להלביש במחלצות השפה העתיקה אך החיה והבועטת את מילות הרומנים והסיפורים הרוסיים שהיו לקלאסיקה. למצוא קול עברי לנעימתו העייפה, היובשנית-לכאורה והצינית, אך גם החולמנית והלירית והכה אנושית והטראגית לפרקים והמשועשעת לעיתים (והיודעת את נפש האדם) של צ'כוב; לדחוס אל האותיות העבריות של שפת העם שנוא-נפשו את נשמתו המיטלטלת והקרועה, נשמת הסופר-הנביא דוסטוייבסקי, על לשונו הנפתלת והכמו-מגושמת; לאצור בנאמנות רבה ככל האפשר את הליריות הצרופה, את הפרוזה השירית שיש בה מן הנשגבות והפאתוס שכה זרים לימינו, ועם זאת כה יפהפיים, שבמכתבי שני המשוררים הגדולים של "תור הכסף" בשירה הרוסית, בוריס פסטרנק ומרינה צבֶטַיֵיבָה; ולבסוף, לנסות ליצור מקבילה לשפה שלמה שהמציאו צמד הכותבים-הסטיריקנים איליָה אילְף ויֵבגֶנִיי פֶּטרוֹב ב'שנים-עשר כיסאות' – קלאסיקה של שלהי שנות העשרים, ספר באיצטלת רומן הרפתקאות סטירי-הומוריסטי, שנאסר לפרסום בשנות הטרור של סטאלין ושכבר כמה וכמה דורות בברית-המועצות ז"ל יודעים לצטט בעל-פה קטעים שלמים ממנו, ואשר ביטויים מתוכו נכנסו בטבעיות כה רבה לשפה הרוסית, ולא נודע כי באו אל קירבהּ.

כמובן, משימה לא פחותה היא לתת לבוש עברי גם לספרות הרוסית החדשה, שנכתבה בעשורים האחרונים, או נכתבת בעצם ימינו, ואף לפעמים במקומותינו, ושחלק לא מבוטל ממנה פוסט-מודרני וחדשני לעילא ולעילא – ניסויים ספרותיים מרתקים.

מעצמי אל עצמי

כמובן, התשוקה למילים שאהבת הספרות בצידה, היא אחד המניעים למעשה התרגום שבחרתי (או נידונתי?) לחזור עליו שוב ושוב. אני רוצה ש"הם" (הישראלים, נו, שאני כבר מזמן מזהה את עצמי איתם, אבל כְּמסה, וגם לצורך ההפשטה שכאן, זה עדיין "הם") יוכלו לקרוא את כל מה שכל-כך נגיש "לנו" (מי זה "לנו"? זו שאלה מורכבת מאוד, ולא ניכנס לזה כאן. דבר אחד ברור: מקומי בתווך).

אבל תוך כדי כתיבת דברים אלה מתברר לי, שאי-שם בין אותם צללים שפתחנו בהם מסתתר מניע הרבה פחות מופשט ואלטרואיסטי: העשייה התרגומית הזאת מכוונת, בשורש הדברים, מעצמי אל עצמי: אפשר לומר שאני עדיין מצוידת (בהשאלה ולא, כי הוא עוד איתי, אף על פי שדפיו מאיימים להתפורר) באותו מילון כחול, ומבארת-מתרגמת-מפרשת את עצמי הישנה לעצמי החדשה (גם אם היוצרות ביניהן התהפכו מזמן), ונהפוך הוא. מנסה לגשר על הפיצול בין שתי התרבויות שהן אני.

כשאבדו לי המילים, אבד לי גם קולי; נראה שעדיין לא השלמתי את החיפושים שלי אחריו, וכדי לפצות על האובדן הזה, אני ממשיכה לחצוב מתוכי מילים לא-לי. לא אתייחס כאן לחוויית התרגום מאנגלית, שהיא לי שפה שאני עדיין רוכשת את אוצר המילים העשיר להפליא שלה ולומדת את עולמה התרבותי טיפין טיפין. ממנה נעדר משחק הזהויות המתעתע; זוהי הרפתקה בשדות זרים שאני משוטטת-מסיירת בהם, עם הרבה פחות מעורבות רגשית.

והחציבה הזאת היא מעשה לא פשוט. מתרגם טוב מצוּוה בשקיפות רבה עד כמה שאפשר. לשם כך הוא צריך לצמצם את עצמו כמידת יכולתו, כדי לפנות מקום לקול ולמילים שאינם שלו, להוויה לא-לו שהוא מתמזג איתה. כמובן, גם הצמצום העצמי הזה שנועד לפנות מקום למשהו מתהווה – יש בו מן היצירה (ואפילו מעט קונוטציות קבליות של בריאה). הוא בעצם מין שחקן, המתרגם. עליו "להיכנס לדמות" הסופר. להכיר את קולו, על כל דקויותיו. את המחוות הספרותיות שלו. את התכסיסים שהוא נזקק להם. את דרכיו.

המתרגם מוציא את מילות הסופר מרשות השפה שנכתבו בה ומכניס אותן אל רשותה של שפה אחרת. לכן הוא גם מעין שליח, שמתרוצץ בין תרבויות, מין הֶרמֶס מודרני שכזה. אבל מלאכתו היא עמל מפרך, שדווקא מצמית אותו אל מקומו שעות על שעות: חציבה של מילה ועוד מילה, עבודה שדורשת דייקנות רבה והקפדה וסבלנות אין קץ, אבל גם יכולת לראות את מיתאריו של מה שאמור להיוולד מתוך הגוש חסר הצורה.

אך המתרגמים, יחד עם העורכים והמגיהים (מלאכות שדורשות איכויות דומות אך נבדלות), רחוקים מלנשום "אוויר פסגות". הם סוג של "עמלי תרבות". עבודתם, אם היא נעשית נאמנה, היא כמעט עבודת פרך. ושכרה לא בצידה, כמובן. זה מעמד המנוצלים, העבדים-מרצון. מתרגם אמיתי, בישראל של 2007, ממשיך במלאכתו רק מפני שתשוקתו מושלת בו, ולא משום טעמים של אגו או כבוד או שכר חומרי. בעמודי המוספים הספרותיים הוא יזכה לאיזכור בהיקף של פיסקה או שתיים, רק אם כשַׁל. אם היטיב לעשות – אולי תיאמר לזכותו מילה טובה, משפט. יש שמאמרים מלומדים שלמים יוקדשו לספר מתורגם – ללא איזכור שמו של המושך בעט המתרגמים.

גם במלאכת היצירה של התרגום יש הבלחים מאותו יקוד שביאליק תיאר את מחירו: "ואנוכי בחלבי ובדמי את הבעירה אשלם" ("לא זכיתי באור מן ההפקר"), אבל המבדיל בין מתרגם לסופר הוא, שזוהי בעירה לא-לו.

בחשאי-בחשאי מבקש הסופר החבוי בתוך המתרגם לפלס לו דרך החוצה – אבל מלאכת התרגום התובענית בולעת את מיטב שעותיו. ואם גמר בדעתו להתפרנס מתרגום, אפילו זמן לקריאה לא יישאר לו.

שיקולי המו"לים ברורים: וכי למה לשלם למתרגמים (ולעורכים ולכל שאר העובדים ב"קבלנות") שכר הוגן, אם אפשר לממן פרסומות לספרים ברדיו? שמועה שהגיעה אלי מחדרי חדרים של הוצאה אחת אמרה, ששם מעדיפים מתרגמים מתחילים, כי להם אפשר לשלם פרוטות של ממש, ואם יימצאו פגמים בעבודתם – העורכים יתקנו. אז למה לטפח מתרגמים טובים? לכן השורדים והמתמידים במקצוע הזה אינם רבים.

ולכן אסגור את הדברים בבקשה ברוח הפיסקאות הפותחות את הספר השני מתוך הדילוגיה 'עגל הזהב' של צמד הסופרים אילף ופֶּטרוֹב, פיסקאות שמסנגרות על הולכי הרגל אשר איבדו מכבודם וממעמדם עם הופעת המכוניות: "רבותי, שמרו על המתרגמים!" שכן, בעולמנו כיום הם זן נדיר שמאיים להיכחד, ובלעדיהם לא יתאפשר הרב-שיח ההולך ונמשך בין התרבויות, שעדיין חיוני גם בעידן הגלובליזציה והדה-הומניזציה הפוסט-מודרנית.

דינה מרקון תרגמה בין השאר את "והיום איננו כלה", מאת צ'ינגיס אייטמטוב, עם עובד, 1994; משל אנטון צ'כוב תרגמה את קבצי הסיפורים: "יום הפטרון הקדוש וסיפורים מוקדמים אחרים", "דן-קרב וסיפורים אחרים", ואת "הנזיר השחור וסיפורים אחרים, כולם בהוצאת כרמל. המאמר התפרסם במגזין "ארץ אחרת", גליון מס' 40.