בארינבוים: "אני קורבן של פופוליזם"

 "במצב אליו הגענו, אף אחד לא היה מקבל החלטה אחרת", אמר אתמול בראיון מקיף ל"כלכליסט" בעל השליטה בפולגת טקסטיל, צביקה בארינבוים, שבתחילת השבוע הודיע על סגירת שעריו של המפעל בקריית גת ועל פיטורי 300 העובדים.

"כשרכשנו את המפעל ביוני 2005 מהטורקים, עשינו את זה לבקשת העובדים. לחברה הטורקית היו חובות אדירים והעובדים וההנהלה ידעו שאין מי שידאג להם, אז הם פנו אלינו שנעזור וכך עשינו".

זאת אומרת שידעתם שאתם קונים חברה כושלת?

"קנינו את החברה ב־700 אלף דולר מתוך רצון לנסות לקיים מפעל טקסטיל בישראל ולתת פרנסה ל־450 משפחות. קנינו את המפעל עם חששות כבדים תוך תקווה שבצעדי ייעול נצליח להעביר אותו לרווחיות.

"התנאי שלי לרכישה היה שאנחנו מגיעים להסכם. אמרתי להם 'חבר'ה, אני מוכן לקנות אבל קחו בחשבון שאנחנו הולכים לקראת תהליך כואב'. תודה לאל ב־2005 הצלחנו לקיים 440 עובדים וב־2006 עלינו ל־480 עובדים תוך כדי ירידה משמעותית בהפסד. עשינו את זה על ידי השגת הזמנות, תהליכי ייעול ושינוי תמהיל המכירות".

אם החברה היתה בדרך למעלה, מה השתנה?

"ואז אנחנו מגיעים ל־2007, והגורמים המאקרו כלכליים משפיעים בצורה מאוד משמעותית על החברה. קנינו את החברה בשער דולר של 4.6 היום אנחנו בפחות מ־3.5. מחירי האנרגיה והצמר עלו למעשה ביותר מ־100% מאז מועד הרכישה. כל זה ביחד עם התחרות העזה מסין הכריעו את הכף".

שיתוף פעולה עם סין

כחברת אם בעלת מזומנים, מה אתם עושים במצב הזה?

"ביולי 2007 אנחנו כבעלים הזרמנו עוד 3.2 מיליון דולר לתוך החברה וזה תוך כדי אותה תוכנית התייעלות והבראה. בסך הכל הזרמנו לחברה 20 מיליון שקל. נוסף לכך בגיר שבשליטתנו היתה בין שלושת הלקוחות העיקריים של פולגת טקסטיל.

"ניסינו בזמן האחרון לעשות שיתוף פעולה עם חברה סינית. קיווינו שנפצל את הייצור בין הארץ לבין סין אבל שיתוף הפעולה לא עלה יפה. היתה תערוכה חשובה החודש באירופה, זה היה הניסיון האחרון לנסות לקבל עוד הזמנות ולהציל את המפעל אבל מהתערוכה הזו גם חזרנו בידיים ריקות".

אז איפה על ציר הזמן מתקבלת ההחלטה ולמה דווקא עכשיו?

"לאחרונה הנהלת המפעל פנתה אלינו ואמרה שאין ברירה אלא לסגור. לא היו הזמנות ולא היתה כדאיות. הבנו שאין למפעל זכות קיום בגלל הנתונים המאקרו כלכליים שדיברנו עליהם קודם. גם הבנו שהזרמת עוד כסף לא תביא עוד הזמנות.

"השאלה של מתי להפסיק להזרים כסף היא שאלה קשה. ביום שהבנו שהזרמת כסף לא תביא הזמנות היינו צריכים לקבל את ההחלטה להפסיק והיא לא הפתיעה אף אחד, גם לא את העובדים".

פתאום נגמרו ההזמנות?

"ממש כך. במחירים שאנשים מוכנים לשלם, המפעל לא היה מוכן לקחת עוד הזמנות. ואז התחלנו לבדוק למעשה איך אנחנו דואגים לעובדים. כינסנו אותם לישיבה והבטחנו להם שכל זכויותיהם יישמרו, יקבלו את הפיצויים המוגדלים וכך אכן היה".

למה בחרתם באופציה של פירוק?

"חברת חשמל רצתה לנתק את החשמל ואז הבנו שחייבים לפנות למפרק. רצינו שהדברים ייעשו בצורה מסודרת וזו הדרך היחידה שבה אפשר לעשות את זה".

ומה לגבי השותפים שלכם, איפה ישי דוידי וקרן פימי בכל התהליך הזה?

"הם היו שותפים מלאים להחלטות אבל אני זה שמזוהה עם פולגת בשלוש השנים האחרונות. השותפים נכנסו לפני שמונה חודשים וכמי שמזוהה אני גם זה שחוטף את האש. בכל מקרה כל ההחלטות נעשו בשיתוף פעולה מלא".

אם היית מחזיק ב־100% מהחברה זה היה נראה אחרת?

"בנתונים הקיימים אף אחד לא היה מקבל החלטה אחרת".

דיבידנדים שנויים במחלוקת

לפני שלוש שנים פנתה האגודה לזכויות האזרח במכתב לבארינבוים ולעופר גלבוע המנכ"ל בדרישה להבטיח את הכספים המיועדים לעובדים לפני שהם מושכים דיבידנדים. זאת לאחר שפולגת נאלצה לפנות לבית המשפט שיאשר לה חלוקת דיבידנד היות ולא עמדה במבחני הרווח הדרושים כדי לעשות זאת במסלול הרגיל.

במכתב נאמר כי "כשם שברור שחברה עסקית אינה יכולה להתקיים ללא שיקול ענייני הנושים, כך צריך להיות ברור שאין היא יכולה להתקיים ללא שיקול התחייבויותיה על פי דין כלפי העובדים". בית המשפט אישר לבסוף לפולגת את חלוקת הדיבידנדים.

מבקרים אותך על דיבידנדים ומשכורות גבוהות שמשכת מהחברה?

"חד משמעית מעולם לא נמשכה מפולגת טקסטיל ולו אגורה שחוקה אחת. מבדיקה הכי שטחית של הנתונים אפשר להבין שהכסף שחולק כדיבידנד מקורו ברווחיה של חברת בגיר שהיתה אז בבעלות חברת פולגת. ההחלטה על הדיבידנד התקבלה בפברואר 2005, שלושה חודשים לפני שפולגת רכשה את פולגת טקסטיל כך שהדיבידנד שחולק לא יכול היה להיות קשור לפולגת טקסטיל. כל התייחסות לדיבידנד בהקשר של מצבה של פולגת טקסטיל ומצב העובדים הוא ספין או טעות ולכל הפחות נובע מחוסר בדיקה של העובדות".

ומה לגבי מצבה של בגיר?

"בגיר היא חברה בינלאומית שמייצרת בסין, מצרים וירדן והיא למעשה חברת אופנה מחויטת ולא חברת טקסטיל. בגיר הפסיקה לייצר בישראל כבר ב־1999 והיום מי שיושב בקריית גת זה למעשה רק המטה".

אז למה שבגיר לא תגדיל את ההזמנות מפולגת ותאפשר למפעל להמשיך להתקיים?

"אתה לא מסבסד פעילות אחת עם פעילות אחרת. פולגת מייצרת בדים, בגיר רוכשת בדים ממספר ספקים והתחרות היא חופשית. פולגת לא יכלה לעמוד ברמות המחירים של בגיר".

מה אתה עונה למבקריך?

"צפיתי שיהיו התקפות, לא צפיתי שאחטוף אש באופן אישי. אני קורבן של פופוליזם שמצטלם טוב בעיתון ולא קשור לעובדות. צר לי על נסיונות לתפוס טרמפ על נושא כאוב ביותר. בדיעבד לא הייתי מקבל החלטה אחרת. אני מבקש מהעובדים לשתף איתי פעולה בתהליך הקשה ובסופו של דבר הם אלה שייצאו נשכרים מזה. אין פה איום, זו התחייבות חד צדדית מצידנו והליכה יד ביד מצידם. זה מה שסוכם וכך זה ייסגר, זה יהיה בסדר".