קולה של המדינה

לא קל היה ללקט את אלפי הפריטים המרכיבים את סיפורו של קול ישראל. אלפי אנשים עבדו בקול ירושלים – קודמו של "קול ישראל" ב-12 שנותיו האחרונות של המנדט הבריטי – ואחר-כך ב"קול ישראל". בעבור רבים היה "קול ישראל" תחנת דרכים תקשורתית בדרך לעיתונות הכתובה, לטלוויזיה ולשאר ערוצי התקשורת, ולא פעם לא נותרו עקבות. מטבע הדברים עבודת הרדיו נשמעת ב"אוויר", ומרגע שנאמרו המילים או הושמעו הצלילים, הגיעו אל הרמקול של מכשיר הרדיו, ואחר-כך הטרנזיסטור – הם נותרו בזיכרון, אבל התפוגגו בהיסטוריה, אלא אם כן נותרו על סרטי הקלטה.

לא כל שידוריו של קול ישראל נשתמרו, בוודאי בתחילת דרכו כרדיו העצמאי-הממלכתי של המדינה, ואוצרות שלמים של חדשות, תרבות ואומנות נשתמרו כחוויה בלב המאזין, אבל איש לא יכול לשוב ולשמוע.אותם - להתענג, לחקור או לתעד. משום כך הייתה עבודת האיסוף קשה, והתבססה על זיכרונותיהם של עובדים וגמלאים, של מאזינים ומבקרים, ועל מה שכן נותר על עשרות אלפים של סרטי הקלטה.

רבים מהראשונים אינם עוד בחיים, ונותרו רק רסיסים מסיפוריהם. עם זאת, המפגשים עם הוותיקים ובני משפחותיהם חשפו יותר מטפח מעבודת הרדיו של פעם – דרכי ההקלטה (מי היה מאמין: חריטה על תקליטים שהגיעו מהאו"ם, הקלטה בטייפ שדרש שימוש בגנרטור כדי שגלגלי הסרט יסתובבו...), משפת הדיבור (את כתבי הרדיו כינו אז "סופרינו" והיו גאים לספר על כך שהביאו את "כתבתם המוקלטת", כאשר היום אנחנו גאים על שידור חי ומיידי), מקֶצב הדיבור (כל-כך איטי – טוב, היה זמן), מהפאתוס והגאווה (למשל, "ביומן החדשות הפעם: מי הירקון זורמים לנגב").

הכרזת המדינה. הרדיו מאפשר הצצה לימים אחרים (צילום: לע"מ)

כך גם לגבי מקֶצב החדשות (באחד מיומני החדשות דיווחו על פעולת תגמול, בפעם הראשונה, רק שלושה ימים אחרי שהסתיימה), הכבוד שניתן לשפה העברית ולמיקרופון (מילה המנוקדת בצֵירה נהגתה שונה ממילה המנוקדת בסֶגול), נכסי התרבות שנותרו לנו (מאות שעות של תסכיתים ומחזות) ועוד ועוד.

"הללויה" הוא ההמנון החדש

כמובן, השינוי הוא גדול וגם מרענן. המגוון נעשה רחב. היכולות הטכניות השתפרו ועדיין מתרגשים מכל מילה. התרגשתי לפגוש עיתונאים, טכנאים ומהנדסים, קריינים, אנשי מינהל ואחרים, שכל אחד מהם הביא מטענים של תרבות, והותיר אחריו סגנון (יצחק רועה את הסגנון המדבר של הרדיו, להבדיל מהרדיו שעד ימיו היה "מְקַריין"), שפה, קצביות ורעיונות יצירתיים.

קשה להאמין שבתחילת שנות החמישים נכנס לאולפן השידור הטלפוני, אבל רק בשנות השישים היה הטלפון לקשר דו-סטרי בין המאזין לשדר. קשה להאמין שרק בשנות השבעים, עם פתיחת רשת ג', הרדיו פשט את החליפות של השפה הרשמית ("האזינו" או "האזנתם") והחל לדבר קרוב אל האוזן ואל הלב בשפה מדוברת ויומיומית. 

היו ימים שבהם קול ישראל – דווקא בתוך הרשמיות והקורקטיות – ידע "לבשל" מתיחות של אחד באפריל ולהעיז "להודיע", ב"שיא הרצינות", על ביטול תוצאותיו של משחק כדורסל או על הפיכת השיר "הללויה", עם זכייתו באירוויזיון, להמנון הלאומי של ישראל. הרדיו שידר התעמלות בוקר, בכל בוקר, ורבים נענו להנחיותיו של המעמל המיתולוגי מיכאל בן חנן, אף על פי שהרבה זוכרים שהתעוררו לקולו ושמעו אותו כשהם במיטותיהם. 

הרדיו שידר פעם חדשות בעברית קלה, לטובת העולים הרבים של שנות החמישים והשישים, וקול ישראל היה גאה דווקא "כאשר היינו מאבדים מאזינים", כפי שאמרה אז מנהלת המחלקה לעברית לעם, "כי זה אומר שהם כבר מסתדרים בלעדינו".

לעומת זאת, הרדיו המציא מילים. רבקה מיכאלי, המגישה המיתולוגית של התוכנית כבקשתך לשירים עבריים, המציאה את המילה העברית להיט – תרגום של hit האנגלי, ואת האפקטים הקוליים הראשונים בפרסומות של פעם עשו הקריינים עצמם: כאשר דובר על משקה תוסס – הקריין מזג אותו אל מול המיקרופון הפתוח. 

 האזנה רצופה לקולות של 60 שנות המדינה מציגה את הרדיו על כל פניו – עם כל מידת הרצינות והנאיביות, ומאפשרת הצצה אל ימים אחרים.

בעצם, בהקשבה לקולות הרדיו - שהשתנו, כמונו – אפשר לשמוע את ההד שלנו. אם הטלוויזיה מציגה את הפנים שלנו, כמו בראי, וממנה אנחנו לומדים איך אנו נראים, כך – מתוך הקולות של הרדיו – אפשר לשמוע איך נשמענו, מה אמרנו, ממה התרגשנו, במה האמנו, למה קיווינו.

הכותב הוא עורך ומגיש תוכניות, רשת ב', כותב ועורך הספר קול ישראל מירושלים - מדינה מאחורי המיקרופון" ועורך התקליטור "קולה של המדינה" המלווה את הספר. התקליטור מכיל 60 קטעים מההיסטוריה המשודרת של קול ישראל, 12 מהם נביא לכם כאן, ב-ynet, בשבועיים הקרובים.