אני או אנחנו

1958 היא בעיני שנה של שני ספרים חשובים, של המשכיות ומהפכה ברפובליקת המלים שלנו: על הספר האחד אמרו, סמוך מאד ליום בו ראה אור בשני כרכים ויותר מאלף ומאה עמודים, כי הוא הרומן החשוב ביותר בספרות העברית המודרנית, כי מחברו הוא גדול כותביה של היצירה המקומית, כי הוא אחד הסופרים הגדולים בכל הדורות ביכולתו לתאר את המרחב.

מ"תכלות ההרים המאפילים" עד ל"רמץ הגללים שנדבק בכנף הרוח מצחין על סיבותיו כספחת", ב"ציקלג" ביקש יזהר ליצור –והצליח ליצור – נוף אפי, גדול ממידת אנוש, חי בכל רבדיה של הלשון החדשה שיש להסיר ממנה את האבק ולהחיותה בספר. אם יש סלעים בסביבה, הם "טעונים לבנות גבב-גרף כרסתני". אם יש ואדי וגבעה, הגבעה "פורקת לבושה וניצבת לפניו חשופת חזה גיר לבן, בוהק בצחותו כנגד השמש עד סמאון כחלחל".

תיאורי הקרב של יזהר מתחרים בתיאורי הטבע ביכולתם להשאיר את הקורא חסר נשימה, מוכה בשכרון-מעמקים לשוני: המשפט היחיד בספר הוא בעל ממדים אפיים משל עצמו, ודומה עד מאד למבנה המשפט של מרסל פרוסט. בשני המקרים, השכרון של הקורא הוא כמובן מניפולציה מכוונת: בשני המקרים, לא קל לקרוא.

התעלמות ספרותית

ובעוד הממסד הספרותי מכריז על יצירה קאנונית ושולח את מחברה למדבר יצירתי, הוצאות הספרים המכובדות מקבלות כתב יד של צעיר בן 27, ובזו אחר זו הן דוחות אותו. הוא לא מתאים. הוא כתב טקסט אוטוביוגרפי, מלא "אני" ומלא בוז ל"אנחנו", מלא בסמליות נוצרית פגאנית, בהתרחקות מכוונת מהכלל, בדיבור ישיר וחושפני על מיניות, בתהייה אקזיסטנציאליסטית, בנגיעות מטפיזיות.

"מחברו של ספר זה חי בין אנשים אשר כל מה שנחשב בעיניו כעורק-הלב של החיים, היה מוזר וזר בעיניהם. לגביהם היו חכמת החיים והמוסר החברתי הדבר העליון, ובאופן כזה לא היו מסוגלים להשיג אלא את הבינוני ובשום פנים לא את המוחלט, לא את הגדול, לא את הנלהב.

העיקר בעיניהם היה להתקיים קיום חומרי, סתמי, ציני; העיקר בעיניהם היה להיות איבר מן הגוף הגזעי, המדיני, ובאופן כזה לא היו מסוגלים להבין מה זו באמת אהבה, מה זו בדידות, מה זו שירה, מה זו גאוניות, מהם טומאה וטוהר, מה זה קיום לפני אלוקים, מה זה אלוקים; הם היו יושבי חושך שכחי-אלוקים, וזה כלל לא היה אכפת להם.

מכיוון שהיו להם תיאטרונים, אנציקלופדיות ומרסקי גזר, הם דימו לדעת את כל התשובות, ולא הבינו שאין להם מושג אפילו על השאלות.

מכיוון שהיו להם עיתונים, אוניברסיטאות, בדחנים, גנבים, עסקנים, שרים, חרזנים, טפסרים וחורים וסגנים, הם היו שבעי-רצון וחשבו שזה הכול, ועל העיקר לא חשבו והעיקר לא היה אכפת להם...

בעוד הם נלחמים בחירוף נפש עם מצרים שמחוצה להם, היו עבדים חרופים למצרים שבתוך נפשם, לארץ האלילים וכלי הכסף, הבצלים והקישואים. הם היו משכילים להמציא מזור למדווי גופם, אבל היו נבערים ביחס לתקון נשמתם, עד שזו נרקבה וניטמטמה.

הם היו משכילים להמציא שעונים, ובתוך כך היו נבערים לגמרי מדעת מהותו של הזמן. הם לא הבינו שהזמן הוא מוות נצחי, ים שאין לו חופים. והנה בתוך הים הזה קיים אי זעיר, שארכו כהרף עין, ולהרף העין הזה קוראים בשם חיי אדם. והנה בהרף העין הזה מטיל אלוקים על היחיד להכריע בתוך נשמתו את ההכרעה המהותית''.

"הו, כן, פתאום יתברר כי הימים היותר יפים שהיו לך בחייך המחורבנים - היו דווקא ימי ציקלג, והמלחמה. מחר אחד תקום ותגלה תגלית: שכל העולם סביבך אפור ומשעמם ("דל") ועצוב וקטן וכל בוקר צריך לרוץ לעבודה ושאין לך כלום אלא כל הטיפולים הקטנים והעבודות הלא חשובות, כדי לחיות ולהתקיים, איך שהוא להתקיים, ודי, שוב אינך עוד פרצוף בין מאה אלף כמוך - ותתחיל לשיר שירים על מה שהיה, לא רק אל היום הזה, אלא אל הלילה הזה, השד יקח אותו, ואל האתמול, ואל השלשום, ותסחב את ילדיך להראות להם: הנה ציקלג, פה היה אבא שלכם במיטב ימיו כשעוד לא היתה לו קרחת וצרות..."

פרויקט מיוחד: היסטוריה ישראלית על ציר הזמן - לחצו כאן