מאות חנינות לפני זו של עמרי
בקשות חנינה של מי שאין להם מליצי יושר מהסוג שיש לבנו של אריאל שרון, מונחות כאבן שאין לה הופכין. חנינתו אסורה ולו רק כדי שאמון הציבור במערכת המשפט לא ייעלם לגמרי
אנשים רבים וטובים נחלצים בימים אלה לעזרתו של עמרי שרון. רוני בר-און, שר האוצר, הוא אחד מהם. הוא פועל כמובן בעניין זה כ"אדם פרטי", ללא שום זיקה לתפקידו בממשלה, מבלי ליידע אפילו את ראש הממשלה, מי שחב לאביו של שרון תודה על תפקידו הנוכחי.
גם פרקליטים ידועים שרבים מהם גזרו קופונים ענקיים במשך השנים בזכות קרבתם ל"פורום החווה" ולא בגלל שום סיבה אחרת, כמו גם פרסומאים ויחצ"ני-צמרת שעמדו מאחורי הספין המטורף ביותר שנראה כאן מאז שקמה המדינה, עושים לילות כימים בדאגה לבנו של ראש הממשלה לשעבר.
כל אלה בוודאי פועלים ממניעים טהורים לחלוטין. אך תמהני כיצד ירגישו מאות ואלפי האסירים הנמקים בבתי סוהר ובבתי מעצר מצחינים מעובש, שאין להם שרים ורוזנים ושועים שיספרו לשמעון פרס מה קורה אצלם בבית, על קריסת עסקיהם, על ילדיהם שמגיעים לבית הספר בלי שקית אוכל, על הטיולים השנתיים שהם מפסידים בגלל שאמם חיה מקצבה זעומה של המוסד לביטוח לאומי.
השאלה היא עמוקה הרבה יותר, וראוי ששר המשפטים, שללא חתימתו לא תתקיים שום חנינה, ייתן עליה את הדעת: מערכת המשפט מאבדת את שארית האמון הציבורי. יש בה כשלים אינהרנטיים – והדברים ידועים. פרקליטיו של עמרי שרון אולי לא חוו זאת על בשרם, הם לא מגיעים לאותן פינות אפלות במנגנון אכיפת החוק, אבל המציאות היא עגומה, ולא צריך היה לשמוע בסוף-השבוע את השופט הפורש, שלי טימן, כדי לדעת שרוב-רובם של השופטים, בעיקר אלה שמגיעים משורות פרקליטות המדינה, והם הרוב המכריע, מתייחסים אל הבאים בשערי אולמם כאל מטרד.
רבים מהשופטים מעדיפים למהר לבתי-אולפנא כדי להרצות שם, במקום לסיים את הטיפול בתיקים שנערמים על שולחנותיהם ובלשכותיהם. לא רק המילה "זיכוי" זרה להם; רבים מהם אפילו לא מכירים את חומר הראיות שהצטבר במהלך המשפט. במשפטים שמתנהלים בפני הרכב של שלושה שופטים הדברים הם חמורים פי כמה. יש לומר בקול צלול וברור: הריקבון פשה בהרבה איברים של המערכת הזאת.
אם מישהו רוצה להוסיף שמן למדורת אי-האמון הגובר והולך במערכות אכיפת החוק, כל מה שהוא צריך לעשות זה לגרום לציבור להרגיש שלא הכל שווים בפני החוק.
אז נכון שבר-און, מי שהיה פעם מועמד לרגע לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה בתיווכו של אריה דרעי הזכור לטוב, חושב שזה מקרה מתאים להתערבותו של הנשיא הטוב והמיטיב. אבל רוב הציבור בוודאי חושב שלפני שעמרי שרון מקבל חנינה יש לדון במאות הבקשות לחנינה של אלה שאין להם מליצי יושר מן הסוג שיש לבנו של אריאל שרון, שמונחות במדורי החנינות כאבן שאין לה הופכין.
השחיתות, כידוע, פנים רבות לה. לא תמיד מדובר במתת אסור. לפעמים מספיקה קריצת עין. עורכי הדין שקרובים למלכות יודעים זאת. מה שהם אולי לא יודעים הוא שהציבור כבר מאס בכל אלה שמרוויחים על גבו כסף רב – ואחר כך מבקשים לשלם למיטיבים עימם בדרכים מדרכים שונות תוך גלגול עיניים מתחסד.
ד"ר חיים משגב, עורך דין ומרצה בבית הספר למשפטים במכללה האקדמית נתניה
לפנייה לכתב/ת 
