דורכים על החילונים בראש חוצות

הדרך ממרכז העיר לשדה התעופה באיסטנבול רצופה מודעות פרסומת. אפשר להתווכח על טיבן ואיכותן, או גם על הצורך בהן בנתיב תחבורה עמוס כל כך. אך נדמה שעל דבר אחד אי אפשר להתווכח. הן אינן מודעות "צנועות". מופיעות בהן נשים חשופות זרועות או גב, כמו גם נשים שעוטות על עצמן בד המכסה טפח ומגלה טפחיים. קבל עם מתנוססת לה פרסומת בה מוצגת אשה במחשוף עמוק הניצבת לפני גבר הלבוש בחליפה יוקרתית. בפרסומת אחרת מופיעה נערה סתורת שער ובשמלה קצרצרה והיא מציעה לעוברים ושבים להשתתף בתערוכת אופנה כלשהי. 

מדוע אני נדרש לטורקיה? כי זו מדינה שרוב אזרחיה מוסלמים אדוקים והמפלגה השלטת בה היא מפלגה איסלאמית. נשים רבות עוטות ברחובותיה צעיפים ולובשות שמלות ארוכות, ובכל זאת מודעות הפרסומת שלה אינן שונות ממודעות פרסומת של מערב אירופה. אני מניח שלחלק ניכר מן האוכלוסייה הטורקית, אולי אפילו לרובה, מודעות פרסום כאלה צורמות לעין במקרה הטוב, או מעלות את חמתו במקרה הגרוע יותר. בכל זאת – אין צווחה ואין פרץ ועולם כמנהגו נוהג.

ואילו כאן אצלנו, במדינת ישראל הקוראת לעצמה מדינה דמוקרטית, הגיעו המפרסמים להסכמה מבישה ומחפירה עם ארגונים יהודים פונדמנטליסטים (אי אפשר לקרוא להם בשם אחר) לפיה אלה ישמשו כמעין ועד צנזורה שיחליט מה יתנוסס בראש חוצות ומה לא. חבורה זו תחליט עבורי ועבורך מה נראה ומה לא.

מה גורם להבדל? ובכן, ההבדל בינינו לבין טורקיה אינו בכך ששם הפונדמנטליסטים שונים מאחיהם בארץ הקדוש. גם כאן וגם שם רוצים כוחות החושך של האתמול להשליט את מרותם. ההבדל הוא ששם, בניגוד לכאן, מוסדות המדינה מונעים שליטה כזו ובעיקר שם, בניגוד לכאן, הציבור החופשי, החילוני, המשכיל והמתקדם עומד על זכויותיו ואינו מוכן לוותר על קוצו של יוד מזכויות אלה.

גאונותו של מייסד האומה הטורקית החדשה, מוצטפא כמאל הידוע בכינויו אטאטורק, הייתה בהפרדה מוחלטת של הדת מן המדינה ובעקירת כל סממן דתי ממוסדות השלטון. כאמור, מרבית התושבים הם מוסלמים אדוקים. מסגדים יש כחול אשר על שפת הים ואין מקום בו לא נשמעים קולות המואזין הקורא לתפילה. אבל אסור לפקידי הממשלה, בתפקידם, ללבוש כל בגד דתי או לענוד כל אביזר דתי. אילו יעז נבחר ציבור או פקיד לפתוח את מכתבו במלים: בס"ד (או בשם אללה) – הוא צפוי למשפט ולמאסר. אפליה או הטבה על יסוד אמונה או פולחן אסורים בהחלט. על ההפרדה הזו שומרים מכל משמר שני גופים רבי עוצמה: בית המשפט והצבא.

שוב, נזכיר, במדינה מוסלמית מדובר ובמפלגת שלטון מוסלמית עסקינן. אמת, בשנים האחרונות מנסה המפלגה השלטת שם להטות מעט את הכף לכיוון האיסלאמי. אלא שההפגנות, המהומות והעתירות המשפטיות של הציבור החילוני כמו גם האיום מצד שלטונות הצבא כי לא יהססו להתערב אם יגזים השלטון באיסלאמיותו מרסנים שם את קנאי הדת שם רסן היטב.

אצלנו ישנו ציבור המתקרא חילוני שהוא לכאורה חופשי, מתקדם וליברלי. הכל לכאורה. ציבור זה כל כך רופס בדעותיו, בור בידיעותיו ואדיש לזכויותיו כך שהוא מתיר לפונדמנטליזם הדתי לעשות בנכסיו כבתוך שלו מבלי לפצות פה ולצפצף. אילו חלילה היה הקפה המוגש בבתי הקפה מוקצף במידה הלא ראויה או, רחמנא ליצלן, אילו הסושי לא היה מגולגל כדבעי – כמה זעקות היו נשמעות בין רמת אביב להרצליה. אבל עיסקה בזויה כזו של צנזורת פרסומות עוברת בלא הנד עפעף.

הציבור החופשי מסכים שיכפו עליו מה לאכול ואיך להינשא ולהתגרש. הוא מסכים להיעדר תחבורה ציבורית בשבת ובמועד. הוא מסכים לשאת בעול השירות הצבאי בעוד שאלה המנאצים ומחרפים את המדינה זוכים בפטור ממנו. הוא מסכים, בהכנעה, שחלק ניכר מהמיסים שהוא משלם יועברו כאתנן פוליטי למפלגות אנטי ציוניות. הוא עומד ככלי ריק מול אנשים המתקראים "רבנים" משום שמערכת החינוך הממלכתית לא לימדה אותו על נפלאות המפעל הציוני שכל כולו חילון היהדות והפיכתה מדת ללאום ולתרבות. עכשיו הוא גם מסכים, בשתיקה, שיגידו לו מה לראות בראש חוצות.

מבחינתי, כל מפרסם שייכנע ללחץ הדתי ויצנזר את פרסומותיו – לא אקנה את מוצריו. ולוואי ויקומו עוד שיעשו כך ואז הפונדמנטליזם לא יעבור. כל עוד הציבור החופשי מסכים שידרכו עליו בראש חוצות, יוכלו כוחות האתמול להמשיך ולעשות בו כרצונם. במלחמת תרבות מדובר. ובמלחמה, כמו במלחמה, מי שנרפה, חלש, מבולבל ובעיקר אדיש - מפסיד.