קורונה בעולם

5 שנים לפלישה לעיראק: איך זה ייגמר?

אם האמריקנים יעזבו את עיראק בחופזה, הרי שייצוב המדינה והשיפור היחסי במצבה הביטחוני ייעצרו. תרחישים קשים עלולים להתממש אז גם בישראל. מצד שני, גם נוכחות זרה ארוכת טווח היא בעייתית. במלאות חמש שנים לפרוץ המערכה, פרופ' אמציה ברעם מחפש את הסוף

דנה צימרמןפורסם: 19.03.08 , 08:04

ב-20 במרס 2003 נחתו בבגדד טילי השיוט האמריקנים הראשונים. תוך שלושה שבועות הצליחה מתקפת כוחות הקואליציה בראשות האמריקנים להטיל "הלם ויראת כבוד" על המשטר, ולהפיל את הרודן סדאם חוסיין. הצעד נועד, כלשונו של הנשיא האמריקני ג'ורג' בוש, "לשחרר את העם העיראקי", לנטרל את האיום הטמון במצבורי הנשק הלא-קונבנציונלי שלטענתו נמצאים בעיראק, ולבתק את הקשר-לכאורה בין משטרו של סדאם לארגון אל-קאעידה.

חמש שנים למלחמה בעיראק:

חמש שנים מאוחר יותר, ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי אמנם יושבת בבגדד, אבל המצב במדינה רחוק מאידילי. את האלימות של משטרו של סדאם החליף טרור פוליטי ובין-עדתי, פיוס לאומי טרם הושג, הכלכלה מקרטעת, התשתיות הרוסות, הכוחות הזרים עדיין נמצאים בעיראק באלפיהם – ונראה שהם צפויים להישאר שם עוד כמה שנים טובות. על פי הערכות, המלחמה עולה למשלם המסים האמריקני כרבע מיליארד דולר ליום. ומה בנוגע לנשק להשמדה המונית ולקשר בין סדאם לאל-קאעידה? שני טיעונים אלה, ששימשו כעילות המרכזיות לפלישה, התגלו כבדותות. לאור דברים אלה, אין זה מפתיע שכמה מאמרי המערכת בעיתונות הבריטית ערב יום השנה החמישי למלחמה מכנים את הפלישה "המשגה החמור ביותר בתחום מדיניות החוץ מאז 1945".

הפרופסור אמציה ברעם, ראש המכון לחקר עיראק באוניברסיטת חיפה ומומחה בעל שם עולמי לעיראק, מסתייג מהקביעה הזאת. "במבחן התוצאה זה נכון, אבל צריך לזכור מה היה ידוע אז. העוגן החוקי שעליו נשענה ההחלטה לפלוש לעיראק היה הטיעון שבעיראק יש נשק לא-קונבנציונלי. היום אנחנו יודעים שטיעון הזה הסתמך על מודיעין מוטעה", הוא אומר. בשיחה עם ynet, ציין ברעם כי מקור עיקרי למידע השגוי היה לא אחר מאשר סדאם חוסיין עצמו, ועל כן היתה צמרת ההנהגה העיראקית משוכנעת ברובה שבמדינה קיימים מצבורי נשק להשמדה המונית.

הלם ויראת-כבוד. המתקפה על בגדד לפני 5 שנים (צילום ארכיון: AP)

"סדאם נהג לומר לבכירים בצבאו, 'לך אין נשק לא קונבנציונלי, אבל לגנרל המקביל במשמרות הרפובליקה יש'. השקרים האלה סיפקו לו כמה דברים נחוצים: ראשית, כושר הרתעה מול איראן וארצות הברית. שנית, זה גם סיפק לו כושר הרתעה בתוך עיראק, וכך הוא הצליח לדכא מרד שיעי נוסף שפרץ ב-1999 כמעט מבלי להשתמש באש. שלישית, זה סיפק לו יוקרה בעולם הערבי. ולבסוף, זה גם נועד לשפר את דימויו בעיני ראשי צבאו, שבזו לו משום שהוא עצמו מעולם לא שירת בצבא", הסביר ברעם.

בשבוע שעבר פרסם משרד ההגנה האמריקני דו"ח נוסף, שהפריך טיעון נוסף שעליו נשען הממשל האמריקני בבקשו לצאת למלחמה בעיראק: טענת הקשר האופרטיבי בין משטרו של סדאם לבין ארגון הטרור העולמי אל-קאעידה. ברעם עצמו, שנקרא להעיד בפני הקונגרס האמריקני בנושא קודם למלחמה, טען בשעתו כי אינו סבור שקשר שכזה קיים. "לסדאם חוסיין ולארגון היו מטרות פוליטיות ואינטרסים משותפים, אבל לא ראיתי כל קשר אופרטיבי ביניהם, וכך העדתי". לדבריו, מהדו"ח של הפנטגון עולה מסקנה מדאיגה אחרת – שסדאם הכשיר ארגוני טרור עצמאיים לפעולה. "החשש הרציני היחידי היה שסדאם חוסיין יחמש ארגוני טרור בנשק בלתי-קונבנציונלי, וזו היתה ההצדקה למלחמה. אבל אילו ידעתי אז מה שכולנו יודעים היום, הייתי מייעץ להם חד משמעית לא לצאת למלחמה, אלא לחכות", מסכם ברעם.

המפנה של אמצע 2007

בשנה שעברה הגיעה עיראק לסיפה של מלחמת אזרחים – ואולי אפילו חצתה את הסף. הפצצת המסגד השיעי בסמארה בפברואר 2006 פתחה מעגל דמים שיצא עד מהרה משליטה. כמאה אזרחים נהרגו בפיגועים אכזריים מדי יום, "חוליות המוות" של המיליציות החמושות חטפו ורצחו אזרחים בשל השתייכותם העדתית, וחיילים זרים – בעיקר אמריקנים אך גם אחרים – נהרגו לעשרות. אבל במחצית השנייה של השנה שעברה חל מפנה חיובי.

לוחמי המיליציה הסונית הפרו-אמריקנים מסיירים במחוז דיאלה (צילום: AFP)

ברעם מצביע על שלושה גורמים שאחראים לשיפור המצב הביטחוני: שיתוף הפעולה עם השבטים הסוניים, בעיקר במחוז אנבאר ממערב לבגדד, שהיה קודם לכן מעוז של חמושי אל-קאעידה; תגבור הכוחות האמריקנים סביב בגדד; ולסיכום, הפסקת האש שעליה הכריזה המיליציה השיעית צבא המהדי של המטיף הקיצוני מוקתדא א-סאדר.

"במאמר שכתבתי שהתפרסם בניו יורק טיימס באוקטובר 2003 המלצתי לאמריקנים לשתף פעולה עם השבטים הסונים, אבל האמריקנים, משיקוליהם שלהם, בחרו שלא ללכת במסלול הזה בצורה מסודרת. רק בסוף 2006 החליט מפקד הכוחות בעיראק הגנרל דיוויד פטריוס לשתף פעולה באופן שיטתי עם השבטים הסונים, אחרי שגילה שיש שבטים שמעוניינים לשתף פעולה עם ארה"ב. התוצאה היתה דרמטית – היום בין 70 ל-80 אחוזים מהשבטים הסונים באנבאר משתפים פעולה עם ארה"ב, והאלימות - הבין-עדתית וגם זו כלפי החיילים - הצטמצמה בכ-80 אחוזים", הוא מציין.

ירידה דרמטית במספר הנפגעים

את ההישג הזה יש לזקוף לזכותן של "ועדות ההתעוררות", מעין מיליציות אזוריות אזורית של סונים המגנות על הקהילות במחוזות הסוניים. חמושיה המיליציות מקבלים מדים, משכורות ותחמושת מארה"ב, ולאחרונה חלקם גם החלו לקבל תשלום מממשלת עיראק. לדברי ברעם, מאז שהחלו את עבודתן הצטמצם פלאים מספר האבדות לצבא האמריקני במחוז אנבאר, שנחשב פעם למחוז הנפיץ ביותר בעיראק – תואר מפוקפק שעבר עתה למחוז דיאלא השכן.

גם בבגדד פועלות מיליציות של אזרחים סונים, המשתפים פעולה עם החיילים האמריקנים. בשילוב עם תגבור הכוחות האמריקני, במסגרתו הועברו 30 אלף חיילים נוספים לבגדד, הצטמצם מספר ההרוגים היומי מ-100 אזרחים לכ-30 בלבד. "הדברים עדיין טעונים שיפור, אבל יש כאן בפירוש ירידה דרמטית בהיקף הנפגעים", אומר ברעם. "המצב הכלכלי השתפר במעט, הפעילות הכלכלית החלה להתאושש, אבל עדיין יש בעיות קשות: הפשע גואה, האבטלה נוסקת, והתשתיות במצב נורא".

הסיבה השלישית היא כאמור הפסקת האש של ארגונו של א-סאדר, שלפני שבועות ספורים הוארך תוקפה. לדברי ברעם, ההכרזה על הפסקת האש היתה חיונית לא-סאדר, שמצד אחד התקשה להיאבק באופן מתמיד בשלושה גורמים – המיליציה היריבה פלוגות באדר של המטיף עבד אל-עזיז אל-חכים, צבא עיראק והחיילים האמריקנים – ומצד שני הרגיש שהוא מאבד את השליטה על לוחמיו שהפכו יותר ויותר מושפעים מאיראן.

בחודשיים האחרונים חלה עלייה מסוימת בהיקף האלימות בעיראק, בעיקר בבירה, והסיבות לכך עדיין אינן ברורות. "כל עוד אל-קאעידה בעיראק קיים, אי אפשר למנוע את הפיגועים לחלוטין", סבור ברעם. "בניגוד לישראל, בעיראק אי אפשר לבנות 'גדר הפרדה'. היכן שניתן, בין שכונות סוניות לשיעיות, בונים גדרות, חומות של שישה מטרים, אבל אי אפשר לבנות גדר שלמה לאורכה של עיראק".

אחרי חמש שנים של מלחמה, שגבתה עד כה יותר מ-4,000 קורבנות זרים, ניטש בוושינגטון הוויכוח על הנסיגה – ויכוח שתפס את קדמת הבמה גם לאור העובדה שמדובר בשנת בחירות בארה"ב. "השאלה הקריטית היא כיצד תתבצע הנסיגה", מבהיר הפרופ' ברעם. "אני לא יכול לקבל את דבריו של המועמד הרפובליקני לנשיאות ג'ון מקיין, שלארה"ב אין בעיה להישאר בעיראק גם מאה שנה. לא רק בשל ההוצאה הכספית העצומה – אלא בעיקר משום שהעיראקים לא יסכימו לנוכחות צבאית אמריקנית לתקופה ארוכה. כיום נתפסת הנוכחות הצבאית האמריקנית כ'רע הכרחי' – אבל לא לטווח ארוך. מנגד, אני גם לא מוכן לקבל את דבריו של הסנאטור ברק אובאמה, שהתחייב להוציא את הכוחות תוך שנה", הוא מציין.

מקיין בעיראק, השבוע. עיראק תתנגד לנוכחות לאורך זמן (צילום: AFP)

יציאה חפוזה תמיט אסון

לדברי ברעם, דרושות בין שנתיים לחמש שנים כדי לייצב את הזירה הפוליטית בעיראק. "הייצוב הזה כבר התחיל – לא רק השיפור במצב הביטחוני, אלא התפתחויות חיוביות בתחום החקיקה בבגדד, כגון החוקים המאפשרים לחברי מפלגת הבעת' לשעבר להתקבל לשירות הציבורי, או לקבל פנסיה ממשלתית. ישנם עוד כמה חוקים שנמצאים בתהליך חקיקה – בהם חוק חלוקת הכנסות הנפט - שמעידים על כך שהשקט היחסי מביא תוצאות. אבל זה תהליך איטי, בעייתי וקשה. אם האמריקנים יקומו ויעזבו מחר בבוקר - או בעוד שנה – יש סכנה שזה יתמוטט, והתמוטטות צפויה להביא לחידוש המאבק הצבאי, מצב שבו עלולים לקרות דברים מאוד לא סימפטיים, גם לישראל".

- מה עלול לקרות?

"נגיד שאני ראש שבט של 40 אלף איש, ויש לנו 2,000-3,000 נושאי נשק שמקבלים משכורת ותחמושת מארה"ב – אם האמריקנים עוזבים ואין לנו יותר כסף למשכורות ולתחמושת, אנחנו עלולים לפנות לאל-קאעידה, או לסעודיה, ואז ליצור חזית סונית מאוד בעייתית מול הממשל המרכזי בבגדד, שיפנה מצידו לאיראן. מכאן עולה מסקנה אחת: יציאה אמריקנית מעיראק תוכל להתבצע רק בשלב שבו התקבלו בפרלמנט מספיק החלטות דמוקרטיות שמבטיחות את זכויותיהם של הסונים – ולא על חשבונן של הזכויות הלגיטימיות של השיעים. לכך דרושות כמה שנים".

על פי לוח הזמנים שברעם מתווה, נסיגה אמריקנית מלאה או כמעט מלאה מעיראק תוכל להתבצע עד 2012, אך גם לאחריה, חיוני שארה"ב תשמור על קשר לא רק עם הממשל המרכז אלא גם עם השבטים, כדי שהאמריקנים יוכלו לסייע אם יתעוררו בעיות. "הקשר חייב להימשך כדי להסיר את הסכנה שהשבטים יפנו לאל-קאעידה - אבל זה לא מחייב נוכחות מאסיבית של צבא אמריקני בעיראק. העיראקים לא אוהבים צבאות זרים, זה פוגע בכבוד הלאומי ומשפיל", הוא מסביר.

ומה באשר להחלמה מלאה מהטראומה שאותה עברה האומה העיראקית? זה, לדברי ברעם, ייקח בין עשר לעשרים שנה נוספות. "החלמה מהטראומה היא עניין ארוך-טווח – אבל יש הבדל בין החלמה מלאה לניהול חיים בצורה סבירה. גם את התשתיות ייקח שנים לשקם. אני לא פסימי, אבל זה מחייב את האמריקנים לדעת שהם חייבים לצאת בתוך כמה שנים – אבל צריכים להישאר בקשר. אחרת איראן תיכנס לריק הזה, וזו סכנה עצומה. המשטר האיראני ערמומי, מתוחכם ואכזרי".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו