הצילו, צדקה!

את ארבעת הממי"ם של פורים מפמפמות הגננות החרדיות לקטנים כבר מגיל אפס: מקרא מגילה, משתה, משלוח מנות ומתנות לאביונים. בניגוד לשלושת הראשונים, שבהתאם למסורת נחגגים בעיצומו של פורים, מתנות לאביונים עורך פתיחה עצובה משלו לפחות חודשיים לפני המועד המתוכנן.

זה מתחיל בממטרים כבדים של עלונים ובהם זוועת הקיום האנושי עלי אדמות. 12 יתומים, שהגדול שבהם עוד לא בר מצווה (כנראה יש להם הרבה תאומים...). משפחה שחיה מלחם ולבן כבר שנה ושיא השיאים, תינוק שצריך ניתוח דחוף בחו"ל וההורים דלפונים בני דלפונים, מתחננים לעזרה. כולם קוראים לי מתיבת הדואר, מושיטים זרועות כרום מבריקות ואני בלי לחשוב, משגרת את היתומים הזועקים לפח האשפה שהוצב מתחת לתיבות הדואר בדיוק למטרה זו.

למחרת בבוקר אני כבר מקבלת עלונים חדשים בשקית על ידית הדלת, כולל תמונות של תינוקות בוכים וזקנים גומעים צלחת מרק מימית להחריד בבית תמחוי כלשהו. רק למקרה שחלילה תיבת הדואר לא תיפתח.

יומיים אחרי, כבר הוצפתי באין ספור נשים מתחננות בטלפון: "רק ח"י שקלים. אולי הוראת קבע קטנה לישיבת תפארת משהו (לא ברור מה). אולי רק משהו חד פעמי, המצב מאוד קשה...", ממשיכים לנגן את הפזמון הידוע. ואני המרשעת עונה בנימוס מרוחק שאני אומנם מבינה ומשתתפת בסבלם אבל כל העמדות תפוסות ולכשתתפנה איזו שורת חיוב בכרטיס האשראי נשתדל לחשוב עליכם.

אחרי הטלפונים והדואר הגיע תורו של פעמון הדלת לפעול את פעולתו. בכל שעה משעות היממה נקשו, צלצלו, דפקו טרטרו, עשרות מתרימים. מילדים עם פנקסים ועד למבוגרים נשואי פנים שמכתתים רגליהם בחום הפתאומי שהופיע. תרומה למוסד כזה או אחר, חסידות כזו ואחרת, אפילו כאלה שלא שמעתי את שמם מעולם. איך באמת אפשר לעמוד מנגד כשיהודי נשוא פנים בקי היטב במלאכתו מתחנן על נפשה של כלה יתומה העומדת להיכנס לחופה בחוסר כל ועל בן זוגה על ארבע עשרה אחיו שחיים במחסור ובעוני?

הלב והארנק עומדים בקושי בפרץ.

האמת, לא תמיד הייתי כזו אסרטיבית. במשך שנים הוצאתי את כל הכסף הקטן והגדול לכל מי שרק ביקש. גם כשנגמר ולא היה, הייתי מכניסה את העלונים הבוכים והצועקים הביתה. מפנה להם מקום לשבת ליד מפתחות האוטו בסוג של מחשבה מטופשת שלפחות אם אין ידי משגת לתרום לכול נדכאי העולם רצוי וראוי שאקבל תזכורת מקאברית ויום יומית לסבל האנושי. כדי שהמצפון יעבוד שעות נוספות על הכסף שהשארתי בצד תמורת דברים שוליים, כגון משכנתא וארנונה.

אך מלבד אלה שבאו "רק" להתרים וללכת, צריך לתת להם קרדיט על זה. מגיעים בפורים גם אלה שבאו כדי להישאר. בדרך כלל הם מתלבשים על יהודי אמיד כזה או אחר. איש עסקים, בעל חברה נראה כמו מטרת הציד הטבעית. אבל לצערי הם לא בוחלים גם בנו, דגי הרקק בסבב התרומות הפורימי. השיטה היא בסיסית: לרבוץ בבית עד שהלה ייתן את הכסף שדרשו. בינתיים הם יישתו את מלאי השייבס בוויטרינה ויעשו "שמח". נכון שהאלכוהול הוא לאורחים ואתם אורחים גם אם לא קרואים, אבל חבר'ה, תרגיעו, לא בכמות מסחריות.

"מפריעי הסעודות", שיש יאמרו "מופרעי סעודות" מופיעים במיני ואן רועש עם סאונד שמהדהד חזק בעור התוף של השכנים ומסתערים על המטרה. אני אישית מכירה הרבה בני ברקים מבוהלים שנתנו להם כסף, הרבה כסף רק שהמתרימים ילכו ויהיה אפשר לגמוע בנחת את מרק הקרפלך המסורתי של סעודת פורים בלי לשמוע את החבטות על הדלת.

אז השנה אני בצפון, בתקווה שבחורי ישיבות בתרבושים לא ירדפו אחרי גם לשם. ששום ילד לא יפצח בצרחות היסטריות למראה אביו מולידו רוקד עם גורילה מרושעת. העלונים, מצטערת, ימשיכו להיאנח בתיבה. לא בגלל שחלילה לא אכפת, אלא בגלל שאכפת יותר מדי. בגלל שעכשיו פורים וצריך לשמוח ושצדקה עם כל הכבוד למצווה החשובה, לא אמורה להפוך להטרדה. "למכים אותו בפטיש צפצפה עד שאומר תורם אני".