לטקבק. על פי ההלכה

אִלוּ היה ה"חפץ חיים" עמנו היום והיה מוציא מהדורה מעודכנת של ספרו על הלכות לשון הרע, אין כל ספק שהוא היה מוסיף פרק על כתיבת טוקבקים באינטרנט. כדרכו בקודש, הוא היה מונה את כל ה'לאווין' וה'עשין' שעלולים לעבור בכתיבת טוקבק, ביניהם: "לא תלך רכיל", "הִשמר בנגע הצרעת" (היזהר מלשון הרע שלא תבוא עליך צרעת), "השמר פן תשכח את ה' אלוקיך" (אזהרה לגסי רוח), "לא תשנא את אחיך בלבבך", "לא יהיה כקורח ועדתו" (אזהרה שלא להחזיק במחלוקת), "לא תונו איש את עמיתו" (אזהרה שלא לפגוע בחברו ולצערו), "זכור את אשר עשה ה' למרים", "ואהבת לרעך כמוך", "בצדק תשפוט עמיתך" (מכאן חובה ללמד זכות על הזולת), "והדרת פני זקן" (זקן שנים או תלמיד חכם).  

שלושה שורשים למחלה: המחשבה המוטעית שחופש הדיבור מאפשר שימוש בכל סגנון ובכל מטבע לשון, הכתיבה האנונימית אשר מאפשרת להתבטא בגסות מבלי להסתכן, והמעבר ממסגרת החיים הרגילה למרחב הווירטואלי המטעה את האדם לחשוב שהוא פטור מהמחויבויות המוסריות ומשוחרר מכבלי דרך ארץ.

טעות זו איננה ייחודית ליציאה למרחב הווירטואלי אלא לכל יציאה למרחב חיים שונה. כך, למשל, במסגרת השירות הצבאי, בו החיילים מרשים לעצמם לנבל את פיהם יותר מאשר בביתם ונוטים להקפיד פחות על נורמות מוסריות. התורה היתה ערה לכך ועל כן ציוותה: "והיה מחניך קדוש... ונשמרת מכל דבר רע". דוגמה נוספת היא הפעילות האומנותית, שיש הסבורים כי היא איננה כפופה להלכה, וכפי שרגילים לומר: "זה לא החיים הממשיים אלא אומנות!". הוי אומר: במרחב האומנותי פועלים כללים אחרים. זהו שטח אקס-טריטוריאלי מבחינה תורנית ולכן אין בו כפיפות לכל כללי המוסר והצניעות. ההלכה איננה מכירה בהבחנה זו ומתייחסת לפעילות האומנותית באותה מידה של אחריות והקפדה.