על הניסים
"קמנו לאט לאט מהמקום שבו הסתתרנו. הדלקנו פנסים וראינו את גודל הנס. הטיל נפל בדיוק במקום בו רצינו להסתתר. אחרי שהתאוששנו נכנסו לחדר הפגוע. הכל היה הרוס. רק שתי תמונות נשארו על הקיר - של צדיקים". ynet מגיש לכם טעימה מהספר "צבע אדׂם" – על סיפורי הניסים של שדרות
את הסיפור הזה לא ישכחו תושבי שדרות לעולם. זה היה יום של שמחה. כל תושבי העיר חששו מהאירוע אבל רבים השתתפו בו. כולם הכירו את משפחת דהן, יש להם סופרמרקט "סופר דהן". מוכרים וידועים. הרבה תושבים רצו להיות בשמחתם.
משפחת דהן תרמה ספר תורה על שם הסבא שלהם, רבי חנניה, שנפטר שנה וחצי לפני האירוע. הם שכרו סופר סת"ם שיכתוב את הספר בהידור רב, וכשהספר הושלם הם הכניסו אותו ברוב עם לבית הכנסת "אהל יצחק". בהחלט היו להם חששות: שמא תהיה אזעקה באמצע התהלוכה? אולי ייפול קסאם על בית הכנסת כשהוא מלא מתפללים? למרות זאת החליטה המשפחה לקיים את השמחה ויהי מה. הם האמינו שאסור להפסיק את החיים. הם ציפו שהתושבים לא יאכזבו את המשפחה ויבואו לשמחה - וכך אכן היה.
רוקדים עם התורה, הרקטות מגיעות
באותו יום היה טירוף מערכות, ובמהלכו נחתו 30 רקטות בשדרות. כל זה לא מנע מהתושבים להגיע. הם לא יאכזבו את משפחת דהן. מאות איש הגיעו לחגיגות ורקדו בחוצות העיר עם ספר התורה.מספר אושרי דהן, הנכד של רבי חנניה: "עשינו תהלוכה מאוד מרגשת. שרנו, רקדנו, היה ממש שמח. לאורך כל הדרך ליוו אותנו אנשים ומכרים שחלקו לנו כבוד. הגענו לבית הכנסת עשינו סעודה מלאה כל טוב, שרנו שמחנו, שמענו דרשות מרבנים. ביניהם היה הרב אלישע וישליצקי והרב שמעון בר יוחאי שדיברו על ירי הקסאמים ואמרו שצריך להתחזק, להישאר בשדרות ולא לברוח. אחרי שהם אמרו את המילים הללו, אנשים הרגישו יותר בטוחים, כאילו ירדה להם אבן מהלב".
אחרי שהכניסו את ספר התורה לבית הכנסת התאספו כולם לסעודת מצווה, ובסיומה התפזר כל הקהל לביתו. עד כאן הכל עבר בשלום. לרגע הזה כנראה חיכו משמים. כל זמן התהלוכה הכל היה שקט. כאילו המחבלים ירו את כל מה שהכינו לאותו יום. אבל. מיד אחרי שעזב אחרון החוגגים את בית הכנסת נשמעה אזעקת צֶבַע אָדֹם טיל חדר ישירות לבית הכנסת הריק ממתפללים.
זה היה עניין של דקות בודדות. לא שעה ולא חצי שעה. מספר דקות אחרי שעזב אחרון המתפללים נחת הטיל ומילא את בית הכנסת ברסיסים. הסמיכות הזו הייתה כל כך ברורה עד שכל מי שהיה באירוע ושמע את הצפירה הבין שיש כאן תיאום מלמעלה. כל מי שראה את הטיל פוגע בבית הכנסת חשב בליבו מה היה קורה חלילה אם הטיל היה פוגע בשעה שהיו בו יותר ממאתיים איש.
כשמדברים עם משפחת דהן על פרטי האירוע רואים שהנס היה הרבה יותר גדול ממה שהוא נראה במבט ראשון. כולם יודעים שאחרי שמחה כזו יש גם הרבה מה לנקות. כמה נשים נשארו כדי לסדר לארגן ולנקות את בית הכנסת. מי שלא עזר קיבל הוראות לבל יפריע. "אמא שלי ודודה נוספת התחילו לנקות את החדר ששם הגישו את האוכל", מספר אושרי, "ולאחר שסיימו לנקות הן הודיעו לכולם שלא יכנסו לחדר הרטוב זה כי הוא נקי ואין להן כוח לחזור ולנקותו שוב". שאר המשפחה ישבה בחוץ ושוחחו בניהם. ליתר בטחון נעלו הנשים את החדר הרטוב, שלא יתלכלך שנית. שניות ספורות אחר כך נשמעה האזעקה.
צֶבַע אָדֹם
צֶבַע אָדֹם
כל אחד זרק את כל מה שהיה לו ביד ורץ לכיוון בית הכנסת כדי לתפוס מקום מחסה, פני כולם היו מועדות לאותו חדר שלא מזמן סיימו לנקותו, הוא היה נחשב ליותר ממוגן. הכל נעול. "מי נעל אותו?" - נשמעה הצעקה.
ניצה!
איפה ניצה?
חמש עשרה שניות זה כל הזמן שיש מהאזעקה עד נפילת הקסאם. זה לא מספיק בשביל למצוא את ניצה להוציא את המפתח מהכיס ולפתוח את הדלת. במיוחד שברגעים כאלה בדיוק שוכחים איפה בדיוק נמצא המפתח... מחפשים מקום אחר. בלית ברירה הסתתרו כולם במקום אחר.
טיל ראשון נפל.
כל החשמל בשדרות כבה.
ההתרעה נמשכה.
עוד פעם צֶבַע אָדֹם.
ההתקפה לא נגמרה.
מספר אושרי: "כולנו נשארנו בחושך. בפחד. זה לא נעים. דוד שלי החל לומר בקול 'שיר למעלות', חזרנו אחריו.
לא עבר זמן רב. פיצוץ שני נשמע. רעש נורא. בום בלתי רגיל. מאוד חזק. המון רסיסים עפו לכל עבר. אמא בכתה, גם אני לא יכולתי יותר, התחלתי לבכות. אמא החזיקה אותי חזק וניסתה להרגיע אותי. בסופו של דבר נרגענו כולנו. לאף אחד לא קרה כלום.
קמנו לאט לאט מהמקום בו הסתתרנו. הדלקנו פנסים וראינו את גודל הנס. הטיל נפל באותו המקום שכולם רצו להסתתר בתוכו. המקום הסגור.
אחרי שהתאוששנו נכנסו לחדר הפגוע. הכל היה הרוס ושבור. רק שתי תמונות היו תלויות על הקיר, תמונות של צדיקים. התמונה של הבבא סאלי ושל הרב מרדכי אליהו. רק כתוצאה מההדף הן היו אמורות ליפול, אבל הן לא נפלו".
כיום בית הכנסת שופץ בסיוע תרומותיהם של אזרחים נדיבים.
מתוך הספר"צבע אדׂם – תושבי שדרות מספרים על ניסים", בהוצאת המטה לביטחון שדרות
