על הנקמה שציוותה לנו המגילה

נקמה: פתח לתוהו ובוהו / יעל משאלי

"וְהָעִיר שׁוּשָׁן, צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה. לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה, וְשָׂשֹׂן, וִיקָר". פשט סיפור המגילה ושמחת פורים: ונהפוך הוא! המזימה להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים באימפריית אחשוורוש נכשלה. אלא שהשמחה הספונטנית הנ"ל, על ביטול הגזירה, לא הספיקה.

"וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר, אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב--יִנָּתֵן גַּם-מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן, לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם;... וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהֵעָשׂוֹת כֵּן, וַתִּנָּתֵן דָּת בְּשׁוּשָׁן; .... וַיִּקָּהֲלוּ היהודיים (הַיְּהוּדִים) אֲשֶׁר-בְּשׁוּשָׁן, גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ";

הנקמה היא חלק משמעותי בשמחת הפורים שלנו. מביך? אכן קצת מביך. תחושת הנקמה, הרצון לנקום בדורשי רעתנו, הוא מין רגש קדמוני, כמעט חייתי בהגדרה פוליטיקלי קורקטית ועכשווית של התרבות המערבית המודרנית. לא יפה.

אלא שבחיי היומיום שלי תחושת הנקם מרימה ראש, ולא רק כשאני שומעת על תקיפת חסרי ישע. העליבו את הילד שלי? הכלב של השכנים נובח בשתיים בצהריים? חתכו אותי בכביש? עבדו עלי וגזלו לי כסף? כל אחד מהמקרים האלה, והרבה אחרים, מזמן את תחושת הנקם. בקטנה, אבל אני לגמרי יכולה להרגיש אותה בבטן.

ואני כלל לא נבוכה. טוב מאוד שמפעמות בנו תחושות אנושיות קדמוניות. יש בהן כדי לחבר אותנו אל מה שצודק, אל מה שטבעי ונכון, אל סדרי עדיפויות. בתחושת הנקם יש אפילו משהו בריא, לטעמי.

אז למה לא? למה לא לפעול מהבטן ולתת ביטויים מעשיים לרצון לנקום? למה לא עין תחת עין באמת? אין תשובה אחת שהיא מספיק טובה. ההתמודדות היא תלוית תקופה ותרבות, דתית-הלכתית, חוקית-חברתית וערכית.

כבר אמר את זה מישהו לפניי ואני חותמת על כל מילה:

"אל-נקמות ה'; אל נקמות הופיע. הינשא, שופט הארץ; השב גמול, על-גאים. עד-מתיי רשעים ה': עד-מתיי, רשעים יעלוזו. יביעו ידברו עתק; יתאמרו, כל-פועלי אוון. עמך ה' ידכאו; ונחלתך יענו. אלמנה וגר יהרוגו; ויתומים ירצחו. ויאמרו, לא יראה-יה; ולא-יבין, אלוהי יעקב".

יעל משאלי, סופרת

חוסר תגובה פירושה חולשה / בני אלון

פורים הוא חג של הצלה גדולה. תוכנית מקיפה להשמדת היהודים עלתה על השולחן, זכתה לחתימת הטבעת של מנהיג מעצמת העל, וברגע האחרון נבלמה כתוצאה מפעולה מהירה של מרדכי, מסירות נפש של אסתר והרבה עזרה סמויה מלמעלה, שיצרה את שלל התזמונים שבלעדיהם המגילה הייתה נגמרת אחרת לגמרי, ואנחנו אולי לא היינו כאן היום.

ובכל זאת, למרות ההצלה הגדולה, המסיכות ומשלוחי המנות, התלמוד קובע שבפורים לא אומרים "הלל" - אותו רצף פרקי תהלים שמבטאים שבח והודיה לה', הנאמרים בכל החגים. מדוע? האמורא רבא עונה, שאנו נמנעים מלומר הלל כיוון ש"עדיין עבדי אחשוורוש אנחנו". אמנם עם ישראל ניצל מגזירת ההשמדה, אבל הוא נותר בגולה, נתון תחת שלטונו של המלך הפרסי וכפוף לשיגיונותיו.

השנה נחגוג את פורים במדינת ישראל, החוגגת 60 שנות עצמאות. אבל למרבה הכאב, במובנים רבים נראה שעדיין אנחנו כנראה לא בני חורין. הטבח הנורא בישיבת מרכז הרב מעיד בראש ובראשונה על החולשה הגדולה שמדינת ישראל משדרת כלפי חוץ ופנים. מה שחשוב אינו למה ערבי ממזרח ירושלים יכול להסתובב חופשי במדינת ישראל, ולא איפה היה המאבטח, אלא מהיכן התעורר הרושם שאפשר להכות בישראל ולא להיפגע.

הרושם הזה מתחיל הרחק מירושלים, בצפון ובדרום, שם האויב למד שאפשר לזנב בנו, לכרסם ולהציק, ואנו איננו יודעים כיצד להגיב. המנהיגות מקרינה חולשה ומבוכה. מחקנו את כל ההתיישבות בחבל עזה כדי "להתנתק", למרות שהיה ברור לכל מי שעיניו בראשו שעזה לא תיעלם - אלא רק תהפוך לקשה יותר לגישה - וכעת קשה למי שהובילו את המהלך הזה להכיר בטעות ולשנות כיוון.

אבל אסור לטעות: תל אביב ושדרות הן שני צדדים של אותו מטבע. אם אפשר להכות בנו כאן, יוכלו להכות בנו גם שם. אם מדינת ישראל משדרת חולשה, אפילו אזרחיה הערבים, הקרועים בין נאמנות לעמם לנאמנות למדינתם, יבחרו באופציה הראשונה.

את החולשה הזו תוכל לנצח רק מנהיגות בעלת חזון, שמסוגלת להשתחרר מקיבעונות ישנים שהוכחו ככישלון. מיחזור תהליכי שלום עקרים ומסוכנים, או לחילופין התבצרות במדיניות חד-צדדית, יותירו את כולנו מתבוססים במעגל הדמים הזה עוד שנים רבות. לאחר חורף שחון וכואב, העם הזה ראוי לאביב שיש בו אופק חדש ותקווה חדשה.