תעודת שליש לאנאפוליס

כישלון התהליך נעוץ בשורשיו

דומה שמעולם לא היתה התקהלות כזאת של מנהיגים זרים, דיפלומטים, "לשעברים" ו"לעתידים" למיניהם בירושלים כמו בשבועות האחרונים. כולם הגיעו כדי לנסות ולהנשים את התהליך המדיני שוועידת אנאפוליס נועדה להשיק. ואולם, "סוף הסכסוך" נראה רחוק מתמיד.

אין זו רק מיתקפת הטרור של החמאס והג'יהאד האיסלמי, או רתיעתה של ישראל מלפעול נגדה בדרך המתבקשת. לכל מי שעיניו בראשו ומינימום של נסיון מדיני ודיפלומטי באמתחתו, צריך היה להיות ברור מראש שלא היה סיכוי קל שבקלים שהוועידה או התהליך שבא בעקבותיה יניבו תוצאות חיוביות. ועידות בינלאומיות ממילא אינן המגרש המועדף מבחינת ישראל, אך ל"אנאפוליס" חסרו רוב נתוני היסוד להצלחה.

בניגוד לוועידת מדריד, למשל, לא היה קיים הפעם תיאום מדיני אמיתי בין ישראל לארה"ב – מחדל המתבטא, בין היתר, באי-ההבנות הבלתי פוסקות בנושאים כגון הביטחון בגדה המערבית, הבנייה בישובים, ועוד. משקיפים בינלאומיים בעלי ניסיון רב-שנים בענייני המזרח-התיכון העירו עוד לפני הוועידה בנובמבר אשתקד שהסיכויים להתקדמות, כל שכן להסכם, כשבראש שני הצדדים עומדים מנהיגים חלשים נטולי אמון בקרב עמיהם – שואפים לאפס. סיכויים אלה בוודאי אינם משתפרים בהתחשב בכך שמצבו הפוליטי של השושבין הראשי, ממשל בוש, בעייתי אף הוא.

רבים בקהילה הבינלאומית ובעיקר באירופה – כמו גם בחוגים מסויימים בישראל – קיוו אמנם שארה"ב תפעיל לחצים על ישראל בנושאים אלה או אחרים, אך ספק אם זה מה שעומד לקרות.

טעות יסודית נוספת לגבי "אנאפוליס" היתה שהיא ניסתה לרתום את העגלה לפני הסוסים, כלומר לחתור להקמת מדינה פלסטינית תוך שנה – מבלי שיתקיימו התנאים האלמנטריים לכינון עצמאות מדינית – לא מבחינה כלכלית, לא מבחינת שלטון חוק או קיומם של מוסדות שלטוניים, ועל אחת כמה וכמה לא מהבחינה של אחדות לאומית. השושבינים הבינלאומיים וארה"ב בראשם גם דיברו על "מדינה פלסטינית דמוקרטית ושואפת לשלום, לצד ישראל" – חזון שלאור המציאות נראה אשלייתי לחלוטין.

גם מדינות ערב ה"מתונות", שעל-פי התסריט האמריקני והישראלי היו אמורות לסייע – הערימו תחת זאת מכשולים נוספים. אך נניח שפני הדברים היו שונים ושהחמאס לא היה משתלט על עזה – האם באמת ניתן להעלות על הדעת שבעתיד הניראה לעין תוכל להיות הסכמה בין ישראל להנהגה פלסטינית כלשהי על מה שמכונים "נושאי הליבה"? ("נושא הליבה" האמיתי הוא חוסר נכונותם של רוב הפלסטינים להכיר בזכותו של העם היהודי למדינה משלו). אבו-מאזן ואפילו מנהיג חזק ממנו לא יסכימו לביטול סופי ומוחלט של "זכות השיבה"; שום מנהיג פלסטיני או ערבי אינו מוכן להסכים לפשרה אמיתית בעניין ירושלים, ואינו מקבל את העובדה שהמדינה הפלסטינית לא תוכל להשתרע לפחות על כל השטח שהיה כבוש עד 1967 בידי ירדן ומצרים – ושנוכחות ישראלית כזאת או אחרת באזורים אלה הינה עובדת-קבע.

למעשה, אבו-מאזן בא לוועידת אנאפוליס מבלי שסטה ולו במילימטר מהעמדות הערביות המסורתיות הקיצוניות ביותר – והוא ממשיך בקו זה גם עכשיו.

האורחים הזרים שהזדמנו אלינו ימשיכו כנראה לדבר על הצורך בהסרת מחסומים או לדרוש הפסקת בנייה ב"התנחלויות" – ואולי אף להציע שישראל תנהל מו"מ עם החמאס, כי הרי "שלום עושים עם אויבים", וכ"ו – וככל שהזמן ל"תאריך היעד" של אנאפוליס יתקצר ימשיכו לבוא, להטיף ולייעץ.

ברם, נראה שהמעורבים העיקריים – האמריקנים, הרוסים, האירופים ואף ישראל והפלסטינים – כבר הבינו שהדרך מאנאפוליס מובילה לשום מקום, ולכן סימנו מטרה חדשה: לא הסכם סופי אלא רק הסכם עקרונות. וריאציה זו תאפשר לממשל האמריקני להודיע על הצלחה, לאבו-מאזן להצהיר שלא וויתר על אף לא אחד מהעקרונות הפלסטינים כולל הפליטים וירושלים – ולמר אולמרט לנופף בפני הציבור את התקווה שהשלום הניכסף בוא יבוא – בתנאי, כמובן, שהוא יישאר בתפקידו.

הסכנה מבחינת ישראל ב"נייר עקרונות" כזה הוא שהממשלה הנוכחית עלולה להתחייב בו לצעדים שיכבידו על כל הממשלות בעתיד לנהל מו"מ אמיתי. אך ממילא נראה כרגע שגם "הסכם העקרונות" ניתקל בקשיים ולכן באים היום ומציעים "ועידת המשך" לאנאפוליס – במוסקבה (בין היתר, כדי להכניס גם את סוריה לסיפור) או במקום כזה או אחר באירופה.

בעולם התיאטרון, כשהצגה נכשלת, מנסים לפעמים להצילה בעזרת "מתקן הצגות" מקצועי, אך בעניין אנאפוליס נראה שצריך יהיה לכתוב את המחזה מחדש – ולשכור שחקנים אחרים.

זלמן שובל, לשעבר שגריר ישראל בוושינגטון וחבר המשלחת הישראלית בוועידת מדריד