כשהמדינה משתמטת נדרש אומץ לסרב
במקום שהשלטון ילמד מארגוני הסיוע והמתנדבים איך לטפל בפליטים שלהם הוא מחוייב מתוקף שלל אמנות, הוא כובל את ידיהם
התנערותה המזעזעת של המדינה מאחריות נוכח מצוקתם של הפליטים שהגיעו אליה, כשהם בורחים ממלחמות ומרצח עם, אילצה אותנו, "רופאים לזכויות אדם", לסגור את המרפאה שהפעלנו למענם. פליטים אלו היו אמורים לקבל את הגנתה של ישראל, לא רק משום שהיא חתומה על אמנת הפליטים אלא משום שההיסטוריה לימדה אותנו את המחיר שמשלם פליט על אדישותן של מדינות.
המרפאה הפתוחה שהיתה מיועדת לחסרי מעמד קרסה תחת זרם של פליטים ומבקשי מקלט. חלקם עם טראומות נפשיות ופיסיות קשות, חלקם עם מחלות שלא הכירו בארץ מולדתם ופגשו לראשונה בישראל. המרפאה, שהופעלה על ידי מתנדבים ומתקציב תרומות, חסרה את המשאבים ההכרחיים לטפל בטווח כה רחב ובכמות כה גדולה של מצוקות.
כשהקימה העמותה את המרפאה, חשבנו שהיא תהווה דוגמא לאחריות שעל המדינה לקבל על חסרי המעמד המתגוררים בתוכה. חשבנו שצוות המרפאה יוכל לאתר את האתגרים ולהמליץ בפני מקבלי ההחלטות מהם הפתרונות הרצויים. אך עם השנים גילינו כי אנו עלה התאנה של השלטון. הוא מחזר אחרינו, מכנה את עבודתנו עבודת קודש, אבל לא רוצה לקחת קדושה זו על עצמו.
גם אילו היינו רוצים, לא היינו יכולים לספק לכל אלו בריאות כפי שזו מגיעה להם. איך נשקם את מי שנפצע ברגלו מירי חייל מצרי כשאין לנו מכון שיקום? איך נטפל במי שנפשו פגועה לאחר שכל משפחתו נרצחה לנגד עיניו? הרי דרוש לו טיפול ארוך טווח. איך נטפל בסרטן כשידינו קצרה מלהשיג את התרופות (הנמצאות בסל הבריאות) ואין לנו מכון לביצוע הקרנות? באותה מידה אין אנו יכולים לטפל בהתפרצות מחלות או לנהל מערכת חיסונים. אלו בעיות שרק מערכת בריאות ממלכתית יכולה להתמודד עמן ביעילות הנדרשת.
המסר העיקרי בהתנהגות השלטון הוא התנערות מאחריות. הוא מותיר לקרנות, תורמים ועמותות לקבל החלטות לגבי סוג הזכויות והאוכלוסיות להן יתרמו. היום הפילנתרופ מתעניין בפליטים, אך מה מחר? בריאות פליטים איננה עניין לתרומות, היא מעניינה הישיר של המדינה. גם אם נקבל את הטיפול בנושא על עצמנו, ובעקבות כך נגדיל את התרומות שיוזרמו אלינו, יהיה בכך כישלון צורב.
לכן, ברגע זה בו אנו יודעים כי השירות שאנו נותנים קורס ולוקה בחסר, עלינו לגלות אחריות, עלינו להפגין אומץ לסרב - ולא לבצע את הפעולות שמן הדין ומן הצדק שתבצע המדינה. ביכולתה לפנות את החולים אל המרכזים הרפואיים הממשלתיים.
בעת כתיבת שורות אלו, ברור שיש אפשרות שהשכל הישר לא יימצא במסדרונות הממשלה. חבריה מזהירים כי יחס טוב יוביל לגלים של פליטים נוספים. מכאן עולה חשש, שההיסטוריה של הקמת המדינה לא לימדה אותנו דבר מלבד לדאוג לעצמנו – ולעצמנו בלבד.
אבל אנו עדיין מחוייבים לצוותי הרפואה, למתנדבים ולחולים להמשיך לנסות ולתת מענה כפי שרפואה אמורה לתת, ולקיים בכך את שבועת הרופא העברי: "ועזרתם לאדם החולה באשר הוא חולה, אם גר אם נכרי, אם אזרח נקלה ואם נכבד".
הדס זיו, מנכ"ל "רופאים לזכויות אדם"
לפנייה לכתב/ת 
