גורמה בעטיפה של שווארמה
אל תתנו לאלבום החדש של Elbow לבלבל אתכם. בהאזנה החמישית תגלו יצירת מופת שהיא הרבה יותר מנחמדה
ל-Elbow יש מספיק כישרון כדי להיות אחת הלהקות הכי טובות בעולם: כותב שירים מחונן, יצירתיות, עיבודים מבריקים ושלמים, ומיומנות מוזיקלית ללא רבב.
וכאן מתבקש משפט הרסני דוגמת "והם פשוט לא מצליחים". אבל הם כן. רשמו זאת לפניכם: Elbow, בראשות גאי גארווי, היא אחת מעשר הלהקות הכי טובות של העשור. כל אחד מארבעת האלבומים שהוציאה נגעו במושלם יותר פעמים מלהקות בנות דורן כמו מיוז, קולדפליי ורבות אחרות.
Elbow חומקת מהרדאר כי היא לא סקסית, פרועה או נעימה מספיק לספיישל ב-MTV. גם החיים אינם כאלה. Elbow מנגנת את החיים הרגילים, השגרתיים, אבל דוקרת מספיק עמוק כדי להקיז מתוכם את רגעי הפיוט והצער, ולצייר בעדינות את הצבעים היפים שהופכים את האפור היומיומי שלנו לכזה ששווה לחיות אותו.
גארווי. כותב מחונן (צילום: gettyimages imagebank)
כמו כל אלבומיהם, גם The seldom seen kid, האלבום החדש, מחלחל רק בהאזנה החמישית. עד אז הוא "נחמד", "פושר" ו"אפור". אבל מאזיני Elbow ותיקים כבר מכירים את התהליך המתגמל הזה. אתה שומע את האלבום שוב ושוב והוא חולף לידך, עד שברגע מסוים הוא מתחיל להיפתח ולפרוח לנגד עיניך. אחרי מספיק זמן מול ההדפס החדגוני, פתאום קופצת ממנו תמונת תלת-ממד והכל מקבל עומק.
זה המשחק של גאי גארווי. גארווי הוא כותב מחונן והיכולת שלו לבנות סצינות עדינות ומורכבות במשפטים מעטים משתווה רק לרגישוּת החכמה שלו למצלולים ולמשקלים, שמתחבאים במפרקי השורות ובפיתולי הלחנים. מעטים בדורו מתקרבים לפסגות השיריות האלו, שניים מהם הם בן גיבארד מ-Death Cab For Cutie (ו-The Postal Service) וג'ף טווידי מ-Wilco. ואכן, כשמנסים למקם את גארווי ואת Elbow על המפה המוזיקלית, אפשר לומר שהם מבטאים סינתזה בין שתי הלהקות ההן, רק בבריטית.
מגבירים את הווליום
שיר נפלא בשם "Starlings" פותח את האלבום. כל כך פלאי הוא השיר הזה, שגם אם בשאר האלבום היתה הקלטה של פסי רכבת נטושים בחושך הוא עדיין היה מקבל ציון גבוה. בדיוק כמו “At least that’s what you said” שפותח את "A ghost is born" של וילקו, גם “Starlings” מתחיל שקט ופתאום נוסק בחדות כזו, שגורמת למאזין מן השורה להחליש.
מלבד היופי והחיוּת והשירה הצרופה שיש בבניית השיר הזו במקרה הספציפי הזה (ונראה אתכם לא מצטמררים מיופי באיזור 3:50 של השיר), זו דינמיקה של סאונד שלא שומעים היום הרבה. דפדוף קצר בחוברת הדיסק (היפה לכשעצמה) גילה שהוא זכה לאישור ארגון שנקרא Turn me up, שדוגל בחזרה לדינמיקה של הצליל ובחופש לבחור בדינמיקה כזו בעולם בו פעמים רבות הלייבלים לוחצים על האמן להגביר את עוצמת המוזיקה באלבום כולו, מה שמביא לדחיסת יתר, מה שמעוות את הצליל וגם מעייף את מוח המאזין (זה נבדק מדעית).
אבל גם אם נעזוב את עניין הסאונד - והאלבום הזה מוקלט נפלא ויש לו
סאונד נהדר כמו לכל האלבומים של Elbow - וגם אם נעזוב את “Starlings” המושלם, האמת המתוקה היא ש-Elbow הצליחו לרקוח עוד אלבום מעולה שמחלחל רק אחרי כמה האזנות, אלבום שבו היופי לא מתנפל עליך בצעקות אלא גדל לאט כמו צמח מטפס, מתחבא בנימים הקטנים, בטקסטים מושלמים כמו "Mirrorball" היפהפה, בשירי רוק חכמים וקורעי לב כמו "Friend Of Ours" ו-"Some Riot" או מכמירי לב כמו "Wheather To Fly" או "One Day Like This".
החסרונות המעטים הם כמה עיבודים יוצאי דופן בגסותם, כמו הניסיונות להפוך ללהיט איצטדיונים את הדקות הראשונות של "Grounds For Divorce", שיר קינה מעורר סימפטיה לגבר שהולך לאיבוד דרך הפאב השכונתי או השיר "The Fix" עם ריצ'רד האוולי המצוין, שפשוט לא מצליח להתרומם.
לאלבו יש הכל: הפקה עשירה ורגישה, טקסטים מעולים שמתחברים אורגנית ללחנים טובים, עיבודים מרתקים שכמעט תמיד משרתים את השיר בצורה הטובה ביותר ומספיק כישרון מוזיקלי כדי להגיש מנת גורמה גם בעטיפה של שווארמה מהרחוב, מבלי שהיא תאבד מטעמה. זו להקה גדולה, וזה אלבום גדול.
- Elbow - The seldom seen kid, הליקון
