רק אבא שלי נשאר סמרטוט, כמו שהיה תמיד
לפחות מאה פעם שמעתי את ההורים שלי מתווכחים בלילה, אחרי שהלכתי לישון, ותמיד הוויכוחים היו על סבתא לאה והפה הגדול שלה. אני שונא קציצות, ואת סבתא לאה. לא לבעלי קיבה רגישה
אני הולך עכשיו לספר לכם על הקציצות שעשינו לפני שנה, בערב יום העצמאות. אתם בטח חושבים, מה כבר יכול להיות מעניין בסיפור על קציצות, אבל מהניסיון שלי, דווקא סיפור שמתחיל בצורה רגילה ומשעממת, כמו הסיפור הזה, יכול לפעמים להפתיע, או לגרום לנו לחשוב פעמיים על כל מיני דברים.
מדובר בסיפור בדוי. כל דמיון בינו לבין המציאות מקרי בהחלט.יש שני דברים עיקריים שאני שונא במיוחד. האחד זה קציצות, והשני זאת הסבתא שלי לאה.
קציצות אני שונא, בגלל שאף פעם אי אפשר לדעת מה יש בפנים, ותמיד יש לי הרגשה שאם מישהו מגיש לי קציצות, אז הוא דוחף בתוכן את כל השאריות שנשארו לו במקרר, והכל מתוך קמצנות.
את סבתא לאה אני שונא, בגלל שהיא אלופת העולם בלתת לאנשים להרגיש רע. תמיד היא מעירה הערות על כל דבר, והכל ברמזים. למשל, היא אף פעם לא תגיד בגלוי שהיא לא אוהבת את הבישולים של אמא שלי, אבל היא תמלמל מתחת לשפם שנשפך לאמא שלי יותר מדי מלח במרק, או שהאוכל עושה לה צרבת, או כל מיני דברים אחרים.
כשדבר כזה קורה, אמא ישר מסתכלת על אבא במבט נעלב ומחכה שהוא יגן עליה. אבל הוא מנסה תמיד להיות דיפלומט ומתחיל לדבר על דברים אחרים. הוא לא מסוגל לומר מילה רעה על אמא שלו.
לפחות מאה פעם שמעתי את ההורים שלי מתווכחים בלילה, אחרי שהלכתי לישון, ותמיד הוויכוחים היו על סבתא לאה והפה הגדול שלה. כך גם שמעתי, בפעם הראשונה, שסבתא לאה אמרה לאבא לפני החתונה שיחשוב פעם נוספת, כי מגיע לו משהו יותר טוב מאמא. אפילו בחופה היא אמרה ליד כל האורחים, שהבן שלה מתחתן בגלל לחץ של הכלה. תודו שזה די מעליב, ושברוב החתונות, אפילו אם האמהות של החתנים חושבות כך, הן לפחות לא מעזות לומר את זה בקול רם.
אבא תמיד אמר שצריך לסלוח לה
אני בכלל לא מבין איך אמא הצליחה לחיות במצב כזה במשך 20 שנה. בכל יום שישי היא היתה צריכה לשבת ולשמוע איך סבתא לאה יורקת לה בפרצוף. לאבא אף פעם לא היה אומץ לקום מולה ולהגיד לה לסתום. הוא תמיד אמר שצריך לסלוח לה, כי היא כבר זקנה ויש לה בעיות עם הלב.
אם אנחנו כבר מדברים על בעיות בלב, אז לסבתא לאה היה עוד תחביב, מלבד ההצקות לאמא. היא אהבה להביט באבא באמצע האוכל ולומר בקול מיוסר שיש לה דקירות בחזה, ושהיא חושבת שהפעם זה לא בגלל האוכל.
מובן שהשלב הבא היה לנסוע לבית החולים ולבזבז את כל הלילה בחדר המיון, וכל זה בשביל לגלות שסבתא לאה בריאה כמו שור ולחזור הביתה. אבא היה אומר לה שהיא צריכה לנוח, והיא היתה עונה שרק בקבר היא תנוח, ושכנראה אמא שלי שמה יותר מדי שמן בתפוחי אדמה.
ככה עברו השנים. בכל יום שישי נוספו לאמא עוד כמה שיערות לבנות על הראש, סבתא לאה שיכללה יותר ויותר את ההצקות שלה, ורק אבא נשאר סמרטוט, כמו שהיה תמיד, ולא העז להגן על אמא מפני ההשפלות של אמא שלו.
ביום העצמאות שעבר אמא נשברה. זה היה מוקדם בבוקר, והיא כבר היתה עסוקה במטבח והכינה צלי. בדיוק כשסיימה להכין את הרוטב, נכנסה סבתא לאה, כהרגלה לא אמרה אפילו בוקר טוב, העיפה מבט באמא ואמרה לה שהיא נראית ממש רע.
אמא לא הגיבה. ואז פתחה סבתא לאה את התנור וראתה את הצלי. היא אפילו לא הסתובבה אל אמא, היא רק מלמלה שנודף מהצלי ריח שרוף, ושביום העצמאות היא תמיד היתה מכינה לאבא קציצות, כי צלי זו לא ארוחה בשביל יום העצמאות.
אני זוכר כאילו שזה קרה בהילוך איטי
את מה שקרה ברגעים הבאים אני זוכר כאילו שזה קרה בהילוך איטי. אמא שלפה מהמגירה מערוך, הניפה אותו גבוה באוויר, ואז רצה לכיוונה של סבתא לאה ודפקה לה אותו בכל הכוח על הראש, משחררת אנחה של טניסאית המגישה את ההנחתה של חייה.
הבטתי בה ולא האמנתי למראה עיניי. אמא לקחה סיגריה מהקופסה של אבא, נשענה ברישול על המערוך, ואז הציתה את הסיגריה ונשפה את העשן החוצה בסילון דקיק והחלטי. אני חושב שהיא אפילו הוציאה קצת עשן מהאף.
בינתיים, סבתא לאה נפלה על הריצפה, והיה ברור שהיא כבר בעולם אחר לגמרי. אני הייתי בהלם מוחלט. שאלתי את אמא אם היא בסדר ואמרתי לה שאני חושב שסבתא מתה.
ראיתי בעיניים שלה משהו שאף פעם לא ראיתי
אמא הביטה בי וחייכה. ראיתי בעיניים שלה משהו שאף פעם לא ראיתי - היא היתה מאושרת. היא נראתה לי פתאום כל כך יפה, והעיניים שלה הביטו בי במבט של שלמות.
אחרי שסיימה לעשן היא ניגשה לגופה של סבתא, הושיבה אותה על כסא ואמרה לי שאם ביום העצמאות אבא אכל אצל אמא שלו קציצות, אז צריך להכין לו קציצות. היא אמרה שאין ברירה, שמנהג זה מנהג, וצריך לנהוג לפי המסורת המשפחתית. אחר כך היא שלחה אותי לשוק לקנות פטרוזיליה, כוסברה, ועוד כל מיני תבלינים ששמים בקציצות.
באותו הערב היינו בארוחה רק אמא, אבא, אחותי ואני. סבתא לאה לא היתה. אמא אמרה לנו שסבתא החליטה לאכול ארוחת ערב עם החברות שלה, גניה, ואסתר, שבעלה מת לפני שבוע וחצי.
אבא אמר שזה מוזר, אבל הוא מרגיש את הנוכחות של סבתא לאה בחדר, ואמא אמרה לו שזה בגלל שהוא לא רגיל לאכול ביום שישי בלעדיה.
אחר כך היא הגישה לשולחן קערה גדולה עם כבד קצוץ, סלט ירקות, ומגש ענקי של קציצות. זה היה קצת מוזר. מצד אחד אבא היה מאושר שאמא הכינה לו קציצות, אבל מצד שני, הוא לא הבין למה היא הכינה כמות בשביל גדוד שלם. אמא הסבירה לו שסבתא לאה לימדה אותה להכין קציצות, ושבשביל להתאמן היא קנתה כמות גדולה של בשר.
אבא אמר שזה לא נורא, ושקציצות אפשר להקפיא, או אפילו לאכול אותן קרות בתוך סנדוויץ'. הוא נראה מאושר ואמר שהקציצות ממש מזכירות לו את סבתא לאה, ושאמא מתחילה סוף סוף לבשל ממש כמו שף אמיתי. אחר כך הוא הוסיף שצריך לשמור כמה קציצות חמות בשביל סבתא, ושהפעם אין שום סיכוי שהיא תגיד משהו רע על הבישול של אמא.
אמא הנהנה לעברו בחיוך של הסכמה,ואפשר היה לראות שהיא מאושרת, ולא סתם מאושרת - היא נראתה צעירה בעשר שנים. פתאום שמתי לב לעובדה, שהיא צבעה את השיער ושמה לק על הציפורניים.
באותו ערב של יום העצמאות, אבא שלי לא הפסיק להחמיא לה ולומר לה כמה שהיא נראית טוב, ובלילה הם אפילו נעלו את הדלת של החדר שלהם.
את סבתא לאה מחפשים כבר כמה חודשים. התמונה שלה היתה אפילו בעיתון, והיתה גם מודעה, שמי שיביא מידע עליה יזכה בפרס כספי. אז נכון לעכשיו, אבא די מודאג בקשר לגורלה של סבתא, אבל הוא אוכל כל יום קציצות שמזכירות לו את ימי הילדות שלו, ואיכשהו, זה קצת מנחם אותו.
לפנייה לכתב/ת 
אף פעם אי אפשר לדעת מה יש בפנים
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
