קורבנות אדם בישראל

מי הקרבן הפעם?

נתחיל כמובן בפרשת השבוע שלנו. לאחר שבעת ימי המלואים, ביום הראשון בו מתחיל המשכן לתפקד, נאכלים שני בני אהרון, נדב ואביהו, בדיוק באותה דרך בה נאכלים הקרבנות, על ידי האש השמיימית. ההקבלה בין תיאור שריפת הקרבן לתיאור שריפת הבנים מצמררת :

ויקרא פרק ט, כד

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם:

ויקרא פרק י, א-ג

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: ַותֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה': וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן:

מקריבים ושותקים - 'וירונו העם' לנוכח שתיקת אהרון

במובן מסוים אפשר לטעון שהתגובות לשני הקרבנות זהות, כיוון ששתיהן מבטאות השלמה עם ההחלטה האלהית. חכמי ישראל לדורותיהם העריצו את אהרון על שתיקתו (ויקרא רבה, יב):

'וידם אהרן' - מה שכר קיבל על שתיקתו? זכה שחיבבו הכתוב וייחד עליו הדיבר בפני עצמו: 'וידבר י"י אל אהרן יין ושכר אל תשת'.

אתם מבינים את זה?! בניו של אהרון עולים כקרבנות השמימה, הוא בוחר לשתוק וזוכה בשכר המופלא – אלהים מדבר אתו לבד, בלי משה. האב המכה מלטף את הילד ששתק כשהוא, בחמת זעמו, לקח ממנו את 'את מחמד עיניו'. כך בדיוק מחנכים הורים אלימים את ילדיהם, כך מתגמלים גברים אלימים את נשותיהם – מכות - שתיקה כנועה – פיצויים מביכים.

ההתרסה של אהרון פחות פופולארית

בהמשך הפרשה אהרון מתעשת ומגיב בהרבה פחות הבנה ואפילו בכעס, לבחירה האלהית להפוך את בניו לקרבנות (ויקרא י, יב-כ):

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי ה' וְאִכְלוּהָ:... וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ ... וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה':

זה כמובן לא קרבן האדם היחיד

נזכיר לעצמינו עוד קרבנות מפורסמים - עקדת יצחק (ממנה נחלצנו בזכות האל ולא בזכות הבחירה האנושית), ואת בת יפתח (שפטים יא), וכמובן גם הציווי הכללי על הענקת הבכורות לאלהים, ציווי מבהיל שאנחנו מעדיפים להדחיק, בעזרת כלים פרשניים, אל שולי התודעה התרבותית (שמות כב, כח-כט): 'מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי: כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי.' בפסוקים אלה אין אבחנה בין הענקת בכור הבהמה להענקת בכור האדם. שניהם ינתנו ביום השמיני לאלהים. וכמה מצמרר – גם בני אהרון היו לקרבן ביום השמיני. ואם ביום השמיני עסקינן – מחשבה טורדנית שבה וקופצת לתודעתי – שם אמם של נדב ואביהו, כמה עצוב ואירוני, אלישבע - שבעה ימים היה אלהים עמה ועם בניה, וביום השמיני – כבר לא אלישבע, ביום השמיני – קרבן.

לסיום פרק זה של קרבנות האדם אזכיר לעצמינו את החיבה הישראלית, המתוארת בזעם על ידי הנביאים להקריב את הבנים הבכורים. הנה רק שתי מובאות מתוך רבות:

מלכים ב פרק טז ב-ג: בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה אָחָז בְּמַלְכוֹ וְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְלֹא עָשָׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' ... וְגַם אֶת בְּנוֹ הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ כְּתֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֹתָם מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

הם נולדים ומאכלת בלבם?

קרבנות אדם בישראל אינה רק סוגיה היסטורית. בשירו המפורסם, 'ירושה', כותב חיים גורי:

'...אבל את השעה ההיא הוריש לצאצאיו.

הם נולדים

ומאכלת בלבם'

גלגולו של מיתוס העקדה אל תוככי סיפורי הקרב וגבורת הנופלים במלחמות ישראל (בשירה, בספרות ובנאומי השכול) מלמד שגם בימינו לא תם קסמן של אגדות העקדה והערצת תגובת 'וידם אהרן'.

בצער אני חושבת לעצמי שסיפורי העקדה והקרבן מקפידים להתמקד בגבורת ההורים ולא בקרבנות האמתיים – בבנים שאיבדו את חייהם למען האמונות של ההורים.

אני מבקשת לשמור מרחק סביר מעמדה צדקנית

לצד הכאב והכעס על תרבות קרבנות הבנים, לוחש באזני קול נוסף, חלש אך עקשני: אל תשפטי. אפילו את החוויה הזו אל תשפטי. מה את כבר יודעת על החיים?!

ומעבר לכך – האם אי אפשר לומר שבעצם הבחירה להביא ילדים לעולם העמדתי גם אני את עצמי כמכריעה, כשופטת וכפוסקת ראשונה ואחרונה בשאלת היסוד של חיי ילדי? אני הבאתי אותם לעולם, אני בוחרת לגדל אותם במדינה רוויית מלחמות, אני בוחרת לגדל אותם בעולם מערבי מטורף המכלה את עצמו לדעת. אני לקחתי את הדבר הזה על עצמי בשניה בה חברו להן יחד, ברחמי, זרע וביצית...

הראש שלי שב ומתנער, ומבקש לשאול ולקבול ולטעון שהבחירה הראשונה לא מתירה את הדם, ושעלי האחריות למזער את הנזק. ושהאמונה שנולדנו עם מאכלת בלב, היא נבואה מטורפת שתצדיק את עצמה, ושאסור לוותר, וצריך לשמור על הילדים.

ובכל זאת, לוחשת בת הקול, הזהרי מעמדות מתחסדות ומאשימות. ובכל זאת... ואין לדבר סוף.