לא תצליחו לאלף את הערבים בישראל

יום האדמה הוא אחת ההוכחות הניצחות לכישלון המדיניות של הממסד הישראלי. מימיו של בן גוריון בהם רצו להפכנו ל"חוטבי עצים ושואבי מים", ועד לימינו אנו, בהם הפכו ההסתה הגזענית נגד ערבים והקריאה הגלויה השכם והערב לטרנספר, לעניין שבשגרה. למיינסטרים.

כולם חשבו שאפשר להכניע, לאלף ולביית אותנו או לצרוב את תודעתנו. אך כולם טעו והטעו, מפני שכשלו, והסתכלו עלינו כבעיה, כאויב. זהו קו מחשבה שרוב אזרחי המדינה היהודים עדיין שבויים בו, והוא מונע מהם להכיר את הנראטיב שלנו ולהבין את דרישותינו הצודקות.

יום האדמה מצוין בצלה של גזענות הולכת וגוברת כלפי הציבור הערבי, בצל עליית מדרגה בערעור על עצם הקיום הערבי בנגב, בגליל ובערים המעורבות. מנגד, ההשתתפות המאסיבית של רבבות צעירים בארועי יום האדמה גם לאחר 32 שנים, מוכיח שהציבור דבק במאבק ולא מקבל ערעור על הלגיטימיות שלו כאן.

היום נולד כשהאוכלוסייה הערבית שבתה כליל לראשונה מאז 1948, על פי החלטת הוועד להגנה על האדמות ובהנהגת המפלגה הקומוניסטית- רק"ח דאז. זאת במחאה על תוכניתה של הממשלה להפקיע עשרות אלפי דונמים באזור "אלבטוף" (נטופה), לצורך "יהוד הגליל", והתוכנית להקמת יישובים ליהודים בלבד. באותו יום נהרגו מאש המשטרה שישה אזרחים ערבים מסכנין, עראבה וכפר כנא.

גילו של יום האדמה הוא בערך כגילי, אולם היום הוא מלווה גם את מי שלא חוו אותו על בשרם. עשרות אלפים מבני דורי משתתפים בפעילויות ואירועים לציון היום ביישובים הערביים, מהנגב ועד הגליל. חשיבותו של יום זה חוצה גבולות. גם חלקיו האחרים של העם הפלסטיני (בשטחים הכבושים, במחנות הפליטים ובתפוצה) מציינים אותו. בנוסף, הוא הפך לסמל חשוב בתודעה של חלקים רבים בעולם הערבי וגם בתנועות סולידריות ברחבי העולם.

מעבר לסמליות, טומן בחובו יום האדמה שתי משמעויות עיקריות: הראשונה היא חשיבותה של האדמה עבור האזרח הערבי במדינה. משנת 1948 נושלו האזרחים הערבים ממאות אלפי דונמים. היום, לאחר 60 שנות "אזרחות", לעשרות יישובים

ערביים עדיין אין תוכניות מתאר מאושרות ועשרות אלפי בתים מאוימים בצווי הריסה. זאת ועוד: המדינה מונעת מתושביהם של כ-50 כפרים בלתי מוכרים, רובם בנגב, שירותים בסיסיים כמו חשמל ומים (שלא להזכיר בתי ספר וקופות חולים). גם בערים המעורבות התושבים הערבים עומדים בפני מזימות גזעניות של פינוי, הבאות לשרת את אילי הנדל"ן.

חשיבות נוספת ליום האדמה גלומה בהיותו האירוע הפוליטי המכונן בהווייתה הקולקטיבית של האוכלוסייה הערבית: הן כמיעוט הער לזהותו הלאומית, אך גם כאזרחים הנאבקים לשוויון זכויות. במובן זה, זהו היום הלאומי של אותו קומץ קטן ומובס שנשאר במולדתו לאחר הנכבה, והפך בשנת 1976 לציבור הנחוש לממש את מלוא זכויותיו הלאומיות והאזרחיות, ובראשן הזכות לחיות ולהתקיים בכבוד.