מה הבעיה בסקס עם הבוס?

בעת שניסחה את החוק למניעת הטרדה מינית בשנת 1998, החליטה הוועדה לקידום מעמד האשה לא להחילו על יחסי מין מלאים (כלומר "סקס" הכולל חדירה - התנהגות שכשהיא מבוצעת ללא הסכמת אחד הצדדים, היא אונס או מעשה סדום).

החוק כפי שנחקק, הוחל אך ורק על חמש התנהגויות: סחיטה מינית באיומים, מעשה מגונה, הצעות מיניות חוזרות ונשנות לאדם שהראה שאינו מעוניין בהן (ואם הסיטואציה היא של ניצול יחסי מרות – גם אם האדם אליו הופנו ההצעות אינו מעוניין, אך לא הראה זאת); התייחסויות מיניות חוזרות ונשנות לאחר שזה הראה שאינו מעוניין בהן (ואם הסיטואציה היא של ניצול יחסי מרות – גם אם האדם אליו הופנו ההתייחסויות המיניות אינו מעוניין, אך לא הראה זאת); וביזוי והשפלה של אדם על רקע מינו, מיניותו או נטייתו המינית.

מגע מיני מלא אינו נכלל ברשימה, למרות שכבר ב-1998 אפשר היה להחשיבו כהטרדה מינית בארצות הברית, על פי המשפט האמריקני. לפני עשר שנים, המשפט הישראלי בחר לא לאמץ גישה זו.

בשנת 1998, חמש ההתנהגויות שנאסרו בחוק לא נתפסו על ידי הציבור הרחב כפוגעניות, מזיקות ושליליות, אף ששתיים מהן היו אסורות מאז ומעולם. למעשה, חלקן היו נפוצות, מקובלות ונורמטיביות. בעשור שחלף מאז החקיקה, השתנו הנורמות החברתיות באופן עמוק והוראות החוק הופנמו במידה משמעותית.

עבור צעירות וצעירים רבים – גישה זו מובנת מאליה. במציאות חדשה זו, יש אפשרות ובשלות לדון בשאלה אם יש צורך בהרחבת האיסורים, כדי להגן על אנשים במצבי מצוקה נוספים. כך, יש מקום לחשוב על הצורך באיסור מגעים מיניים שאינם מתקיימים ברצון הדדי מלא וברור בין ממונה וכפיפה. זאת הדרך שמתווה פסיקתו של בית הדין לעבודה.

עובדותיו המדוייקות של המקרה בו דן בית הדין הארצי לעבודה אינן ברורות עד הסוף, וקשה לפרטן. שופטות הרוב בבית הדין לא קיבלו את ממצאיו העובדתיים של בית הדין האיזורי בחיפה, אך לא קבעו עובדות אחרות.

לכן לא ברור שניתן לנסח הלכה ברורה ומדוייקת שתהווה תקדים. אך ברור שכל חמשת חברי ההרכב, שלושה שופטים ושני נציגי ציבור, שלושה גברים ושתי נשים, כולם היו מאוחדים בדעה שיחסי מין המתקיימים במקום עבודה בין ממונה לכפיפה צריכים להוות הטרדה מינית אסורה. זאת גם אם הכפיפה לא התנגדה, ואולי אף יזמה את הקשר המיני, ואולי אף התמידה בו כיוון שהיתה מאוהבת בממונה. כך קבעו פה אחד.

קביעה זו יכולה וצריכה לשמש בסיס לדיון ציבורי רחב. דיון זה יהיה סוער. הוא חייב להתייחס לשאלות מורכבות, ובראשן עד כמה רוצים להגן באמצעות החוק והמשפט על כפיפה מפני ניצול לרעה של סמכות הממונה, ועד כמה רוצים לשמר את האוטונומיה של האדם הבוגר להחליט על התנהגותו המינית. אלו שאלות ערכיות עמוקות, ויש ללבנן ביסודיות.

פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מעיד על הוויכוח הנוקב שעשוי להתעורר בדיון הציבורי. שלושת הגברים שישבו בדין (השופט, נשיא בית הדין הארצי לעבודה, ושני נציגי הציבור) לא רצו להבחין בין יחסי מין מזדמנים שאינם חלק מקשר רגשי, לבין "רומן" המכיל גם היבטים רגשיים הדדיים. הם סברו שחזקה על יחסי מין בין ממונה לכפיפה שהם הטרדה מינית בין שהם מזדמנים ובין שלא. שתי השופטות הנשים, לעומתם, הדגישו את ההבדל בין שני סוגי הקשרים. לדעתן, יש הסתברות גבוהה הרבה יותר שמדובר בהטרדה מינית כאשר מדובר ביחסי מין מזדמנים בין ממונה לכפיפה, מאשר כשמדובר ב"רומן" המכיל היבטים רגשיים הדדיים. מעניין אם נשים וגברים בציבור הרחב יתפלגו באופן דומה בנקודה זו.

ב-31 במרץ יתקיים כנס בנושא בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. הכנס פתוח לקהל.

ד"ר אורית קמיר, משפטנית, מרצה למגדר באוניברסיטה העברית, מנהלת במרכז הישראלי לכבוד האדם; עמיתה במכון הרטמן

לבלוג של אורית קמיר לחצו כאן.