נשים, אל תלכו למקווה

הרחם הנשי מגויס בדרך כלל לטובת מאבקים לאומיים ואידיאולוגיות. לא פעם לאומנים משני הצדדים מזרזים את הנקבות להוליד, והרבה. כי רק בדמוגרפיה ננצח! ואני קוראת עכשיו לגייס את הרחם לטובת מאבק דתי-חברתי: בנות ישראל הצנועות והחסודות, אני קוראת לכן להפסיק לטבול במקווה (בנוסח ליזיסטרטה) עד שהצנועות והחסודות האמיתיות – הבלניות, יקבלו את משכורתן (מעט הפרוטות הנקראות משכורת). כי לידיעתכן, כבר חמישה חודשים הבלניות לא מקבלות שכר.

אין מילים להכביר על עבודת קודש שעושות הבלניות, מעריבות ומשכימות בחול, במועד בשבת ובערב חג. אין מצב ואין מקום על מפת הארץ בו אישה לא תמצא מקווה פתוח ביום טבילתה. ותמיד תהיה שם איזו צדיקה שתקבל אותה במאור פנים כדי שחס וחלילה לא תפסיד אישה אחת אפילו יום אחד שבו יכלה לטבול ולא טבלה. על שביתת בלניות או סגירת המקווה אין בכלל על מה לדבר.

אם כך, אנו, הנשים הנזקקות לשרותן, עלינו מוטלת החובה לבוא לעזרתן.

מעבר לכל הנאמר על טבילת נשים, אי אפשר להתכחש לרגע האינטימי בו ניצבת האישה לבדה מול הבלנית. רגע זה, מעבר למבט החודרני המופנה כלפי גופנו, הוא גם רגע של הדדיות. גם אנחנו מישירות מבט לעומדת מולנו, והעומדת מולנו היא אישה שאינה רק נותנת שירות. היא אישה, עם בית ומשפחה וילדים. רגע זה אמור להוליד את האחריות שאנו עשויים לחוש כלפיה. אין אישה הטובלת קבוע, שאינה מכירה את הבלנית השכונתית, שאין לה העדפה לבלנית זו או אחרת. אין אישה שאינה יוצאת עם חיוך למשמע מילות הברכה החמות, המלוות את סיום הטבילה.

איך אפשר להמשיך ללכת לטבול במקווה, כאילו כלום לא קרה. לעבור ליד הקופה שהן הציבו בכניסה על מנת שמי שיכולה תיתן קצת יותר, שיהיה להן מניין להביא גם משכורת הביתה, ולא רק לגבות את התשלום למועצה הדתית.

"מבשרך לא תתעלם". אכן בשרנו ממש מכיר אותן, ואי אפשר להמשיך לטבול, להסתכל להן בעיניים ולחזור לחיק החמים המצפה לנו בבית, בעוד הן חוזרות לביתן ללא שכרן. פעם בחודש, 12 חודשים בשנה, אנו הולכות למקווה והמפגש הוא לא רק בינינו לבין בוראנו. יש שם גם אישה, ועכשיו אישה זו זקוקה לנו.

בואו נשדד מערכות, נטריף את מי שמחכים בקוצר רוח ליום הטבילה, את אלו שהם הרוב המוחלט במועצות הדתיות, במשרד האוצר, במשרד הדתות, בממשלה ובכנסת, מנהיגים ורבנים. אגב, מישהו יודע איפה הרבנים?  נכון, מנסים לעזור פה ושם, בפורים האחרון התארגנה יוזמה בראשותו של הרב בני לאו לאסוף כסף לבלניות. (תשלום, ולא "מתנות לאביונים").

בואו נעצור – לא טובלות, לא מקיימות יחסי מין. (הרי בינינו אנחנו לא נמות מזה.)

אני יודעת, זה לא יפה. ובטח לא פמיניסטי לעשות זאת. הרי אנחנו לא אובייקט מיני. ובכל זאת יש לנו יתרון - אנחנו יכולות, והם לא. יש לנו כוח על אלו האוחזים בכסף בתקציב ובשלטון, עד שגם הם ירגישו את העוול הנורא.

ה"כככשששרר" שאנו שומעות מייד כשהראש צף בחזרה מעל המים, לא יהיה באמת "כשר" כל עוד אלו המשמיעות אותו חוזרות ערב ערב ללא פת בסלן. לא נטבול עוד ושרץ בידנו!

יאללללה!! מאבק של נשים למען נשים, ובמחשבה שנייה אולי זה טוב לעוד כמה נושאים.

בתיה כהנא-דרור, חברת "קולך". עו"ד בארגון "מבוי סתום – למען מסורבות גט". הקריאה המלאה מופיעה באתר "קולך"