אזרחים שווי זכויות?
הבדואים שממלאים חובותיהם למדינה זוכים ממנה ליחס מחפיר נוכח סכסוך הקרקעות שאליו נקלעו. בידיהם מסמכי בעלות, אך בתיהם נהרסים בשיטתיות
ישראלים רבים מאמינים כי אזרחיה הבדואים של המדינה פשוט מקבלים מה שמגיע להם – שהם מסיגי גבול שהתיישבו על קרקע לא להם והקימו את בתיהם במכוון ללא רישיון. אולם, במהלך חודשים של מחקר גיליתי כי ההיפך הוא הנכון. הבדואים חיים על קרקע זו בנגב מזה דורות.
חלקם מחזיקים במסמכים המתעדים את קניית הקרקע בידי אבותיהם ואבות אבותיהם מבדואים אחרים, וכן מסמכי תשלום של מסי קרקע לרשויות העותמאניות והבריטיות טרם הקמת המדינה. אחרים יכולים להצביע על חורבות של בית משפחתם ושל מבנים בני עשרות שנים ששימשו כבית ספר, או בתי קברות שבהם נקברו אבותיהם במאה ה-19. בדואים נוספים הראו צווים צבאיים מתחילת שנות ה-50, שהורו להם לעזוב את כפריהם באורח "זמני".
בדואים עקורים אלה לא הורשו מעולם לשוב לכפרי אבותיהם. בשנות ה-50 וה-60 חוקקה ישראל סדרת חוקים שאיפשרו לה להפקיע את האדמות מהן נעקרו הבדואים ולרשום אותן כאדמות מדינה. כשהכינה ישראל את תוכנית המתאר הראשונה שלה, התעלמו המתכננים במכוון מן הכפרים הבדואים, והפכו אותם במשיכת קולמוס לבלתי חוקיים. בכך מנעו הרשויות מתושביהם גישה לרישיונות בנייה ולשירותים בסיסיים. פעולות אלה של המדינה מונחות ביסודם של תנאי החיים האיומים מהם סובלים עד היום עשרות אלפי בדואים אזרחי ישראל.
העוני והעזובה בכפרים הבלתי מוכרים בנגב מזעזעים, אפילו בעיני פעילי זכויות אדם ועיתונאים מנוסים הפועלים בזירה הבינלאומית. אולי זה האיום המתמיד בדחפור שימחץ את הבית, או הניגוד החריף בין הכפרים לכמה מהיישובים המבוססים ביותר בישראל, השוכנים בסמוך. אולי זו פשוט העובדה שהבדואים אינם פליטים במדינה המשוסעת על-ידי מלחמה, אלא אזרחים באחת המדינות המשגשגות ביותר במזרח התיכון. הבדואים משרתים בצבא ויש ביניהם עורכי-דין, רופאים ופרופסורים המרצים באוניברסיטת בן גוריון בנגב. עם זאת, בסופו של יום שבים כל אלה לביתם באחד הכפרים הבלתי מוכרים, בית שלרוב אינו אלא בקתה רעועה, ללא חשמל או מים זורמים, בית שדחפורי המדינה עלולים להחריב בכל רגע.
סכסוך הקרקעות בין המדינה לבין הבדואים נבחן כעת על-ידי ועדת גולדברג. הוועדה, שמינה שר השיכון באוקטובר 2007, תציג את ממצאיה בחודש יוני. אסור לה להתעלם מחובותיה הבסיסיות של ישראל בתחום זכויות האדם. חובות אלה כוללות התמודדות עם האפליה הנרחבת בהקצאת הקרקעות ובמדיניות התכנון בישראל ומאבק בדרך הבלתי חוקית, על פי החוק הבינלאומי, שבה מבצעת ישראל הריסת בתים בקהילה הבדואית.
העובדה שישראל מונעת ממגזר שלם של אוכלוסייתה חזקה מוגנת בקרקע ודיור נאות אינה עומדת לזכותה ואף פוגעת בפיתוח הנגב, שהוא מטרה מוצהרת של המדינה.
תיקונו של עוול מתמשך אינו משימה קלה, אולם ניתן לקחת כדוגמא כמה מבנות בריתה של ישראל, כמו קנדה ואוסטרליה, החלו בתהליך משפטי ומדיני שנועד להעניק מידה מסוימת של זכויות בקרקע ובדיור לאוכלוסייתן הילידית.
כצעד ראשון, על ישראל להקפיא לאלתר ובאופן גורף את הריסת הבתים ולהשלים את עבודתה של ועדת גולדברג, על-ידי הקמת גוף עצמאי לחלוטין שיחקור את תלונותיהם של הבדואים. זהו המעט שיכולה המדינה לעשות על-מנת לנסות ולהשיב לקהילה הבדואית את התקווה ולזכות באמונם.
לוסי מאיר היא מחברת הדו"ח "לא על המפה: הפרת זכויות לקרקע ולדיור בכפרים הבדואיים הלא מוכרים בישראל" של ארגון Human Rights Watch
לפנייה לכתב/ת 
