נוה צדק: שכונה של התחלות חדשות

העלייה הראשונה (1882) הגדילה את הקהילה היהודית ביפו, המקום היה צר והביקוש לדירות גדל. ראו יהודי יפו כי צלחה דרכם של אחיהם מירושלים שהעזו לצאת מתוך חומות העיר העתיקה, נתקנאו בהם והחליטו לעשות מעשה.

בשנת 1887 התארגנו 48 משפחות, שכינו עצמן "עזרת ישראל", כשבראשן היזם שמעון רוקח, איש ירושלים היושב ביפו, אליו חבר ראובן בלאטנר, ואלו רכשו קרקע מאהרון שלוש, שכבר בנה את ביתו בשממת החולות שמצפון ליפו, מזרחית למנשייה.

התשלום עבור הקנייה והבנייה נעשה בשיטת השכונות הירושלמיות: כל חבר באגודה שילם מדי חודש סכום לקופה הכללית, ולאחר שנאסף די כסף, החלה בניית הבתים הראשונים. בהמשך הטילו גורל והזוכים שלשלו לקופת האגודה סכום נכבד והמשיכו לשלם עד לשלב הבא בבנייה. כך נבנו להם 48 בתים, בשלוש שורות מקבילות, כשכל שמונה דירות צמודות זו לזו.

אבן הפינה הונחה בכ' בניסן תרמ"ז (1887) ושם המקום נקרא בישראל "נוה צדק". בתי השכונה נבנו בפשטות ובצניעות, רובם בני קומה אחת, מאבני כורכר מקומיות בטיח גס, להם גגות רעפים אדומים. היו אלה דירות פאר במושגי הימים ההם, שיא של

שכלול אורחות החיים, רחובות מרווחים יחסית לסמטאותיה של יפו ובכל בית שני חדרים, בית תבשיל ו"מחראה" (בית כסא), ואפילו חצר קטנה. השכונה כונתה בעיתונות של אותה התקופה "שכונה הפריסאית" (אז מה אם השירותים היו בחזית וריחן נישא ברחובות?).

בתוך תקופה קצרה הוקמו סביב נוה צדק שכונות יהודיות נוספות, חלקן ביזמה פרטית ואחרות על ידי אגודות וחברות, כשהבולטת ביניהן ושנבנתה ביוזמה פרטית היא "נוה שלום" ביזמתו של זרח ברנט - האיש שהיה לאגדה עוד בחייו, שכונה שהוקמה ב-1890 בין מנשייה לנוה צדק.

בתי פאר במושגים של הימים ההם (צילום: דודו בכר)

כל המי ומי

בראשית המאה ה-20, עם העלייה השנייה, התיישבו בנוה צדק סופרים, מורים ואנשי רוח, ועד עד מהרה עבר מרכז הפעילות של הקהילה היהודית מיפו לשכונות החדשות. בשכונה נוצרו מוקדים חשובים של חיי יצירה ופעילות ציבורית. רוב מוסדות הקהילה התמקמו בנוה צדק ובסביבותיה.

בנוה צדק עשו את צעדיהם הראשונים שניים מהגדולים והבולטים בתרבות הישראלית: ש"י עגנון ונחום גוטמן. אפילו שאול טשרניחובסקי עבר כאן לרגע (לא כמשורר אלא בתפקידו כרופא ילדים). בין אנשי הרוח והתרבות הנוספים שהתגוררו בשכונה ניתן למנות את הרב אברהם יצחק הכהן קוק, לימים רבה הראשי של ארץ ישראל; הסופרים יוסף חיים ברנר, אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר), דבורה בארון ובעלה, יוסף אהרונוביץ', עורך ומו"ל העיתון "הפועל הצעיר"; שמחה אלתר גוטמן (ש' בן-ציון), אביו של נחום גוטמן, עורך העיתון "העומר" (כתב עת ספרותי שבו השתתפו גדולי הכותבים העבריים), ומורה בבית הספר לבנות.

אבל לא רק מרכז ספרותי ותרבותי ארצישראלי קם בשכונה. גם תחילת התעשייה העברית (האחים שלוש, שטיין ועוד) מקורה בנוה צדק – שכונה של התחלות חדשות.

מוזיאון נחום גוטמן (צילום: חנן ישכר, מתוך הספר "60 שנים וטיולים")

בניסן תרס"ט (1909) הוקמה תל אביב ורבים מתושבי נוה צדק עברו אל העיר העברית החדשה. הנהירה התגברה עם התפתחותה של תל אביב והתחזקה עוד יותר עם ראשית המאורעות שהגבירו את הסיכון בישיבה הקרובה כל כך ליפו. מצבה של השכונה הלך והתדרדר, וכבר בימי המנדט הבריטי, עלו ההצעות להרחיב את רחובות השכונה על ידי הרס בתים, ומאוחר יותר הוצע אפילו להרוס את השכונה כולה ולבנות מגדלים במקומה.

בשנות ה-80, עם התגברות תודעת השימור, נגנזו התוכניות הללו והוכנה תכנית לשימור ולשיקום נוה צדק, המבוססת על שימור המרקם הקיים, תוך הגדלה ניכרת של אחוזי הבנייה שמטרתה לשמר את האזור כמתחם היסטורי והחייאתו כאזור מגורים עירוני.

התוכנית הגורפת כוללת שכונות נוספות כמו נוה שלום, מחנה יוסף ואחרות. השימור הוא מרקמי, חלק מהבתים הוכרזו כמבנים לשימור, אך רובם ניתנים להריסה ולבנייה מחודשת, תוך שמירה על הסגנון האותנטי, שימור אופי השכונה והאווירה המייחדת אותה. מסתבר שהשיטה פעלה ואכן ההשקעה בשכונה הפכה לאטרקטיבית והביאה לשכונה אנשים צעירים, יוצרים ואנשי רוח - חזרה לימיה הראשונים של השכונה.

יוצאים לדרך

נתחיל בכיכר סוזן דלל: ביפו פעלו מספר מוסדות חינוך יהודיים, רובם בדירות שכורות. בשנת 1908 הוקמה "קרית חינוך" של יהודי יפו, במגרש בין נוה צדק לנוה שלום. הקרייה הורכבה משני בניינים גדולים - בית הספר לבנות של "חובבי ציון", לימים "יחיאלי", ובית הספר לבנים של החברה הצרפתית-יהודית "אליאנס" (כל ישראל חברים).

בסוף שנות ה-70 השתכן במקום תיאטרון "נוה צדק" ובשנת 1989 שוקמו הבניינים והוכשרו כמרכז תרבות ואמנות על שם סוזן דלל. המקום מהווה דוגמה מוצלחת במיוחד של שקום ושמור מתחם ישן והפיכתו והתאמתו לצורכי ההווה.  

מופת לשיקום - סוזן דלל (צילום: חנן ישכר, מתוך הספר "60 שנים וטיולים")

בית שלוש: סוחר הקרקעות אהרון שלוש הגיע ב-1838 עם משפחתו ליפו מאוראן שבאלג'יר. הוא היה בעל האדמות שעליהן הוקמה נוה צדק וכשמכר את אדמותיו לחברת "עזרת ישראל" התנה תנאי - שהבניה תחל מייד ותעשה מהר. שלוש וצאצאיו עסקו בבנייה, בסחר בקרקעות, בחלפנות ובפעילות ציבורית. בשכנות לביתם נבנה בית חרושת בו עסקו ביצור פריטים לבנין משקופים מסוגננים, מרצפות ועוד).

בית אבולעפיה (רוקח 2): הבית הוקם על ידי רבקה ושלמה אבולעפיה. שלמה היה מורה לעברית ולערבית, נינו של מחדש הישוב היהודי בטבריה, ורבקה, בת למייסדי ראשון לציון. עם הקמת תל אביב, עברו בני הזוג לשכונה החדשה והבית הושכר לעולים חדשים. לפי סיפורי התקופה, אחד השוכרים היה שמואל יוסף צ'צקס, המוכר לנו יותר כש"י עגנון, וזה הבית שבו כתב את סיפורו "עגונות", ממנו נגזר שמו העברי. הוא חי במקום עד שנת 1913 והפך לבן בית אצל האישים שהשפיעו על חייו ויצירתו: י"ח ברנר, הרב קוק, ארתור רופין, ש' בן ציון. שם גם קנה את מעמדו של אחד היוצרים החשובים בשפה העברית.

בית שלוש בימים פחות טובים (צילום: ערן יופי כהן)

בית שמעון רוקח (רוקח 36): היה ה"ארמון" הגדול והמפואר בשכונה נבנה ב-1887 בסיוע אדריכל אוסטרי, שייעץ לבנות כיפת נחושת מבהיקה בעורפו. בעל הבית, שמעון רוקח, מנהיג קהילת יהודי יפו, נצר לשתי משפחות נכבדות, עסק במסחר והיה מאבות הפרדסנות בישוב היהודי. הבית היה לבית ועד לפרנסי העדה ומקום מפגש חברתי. גם ילדיו של רוקח עסקו בענייני ציבור, וישראל בנו היה לימים ראש עירית תל אביב וכיהן כשר הפנים.

ראינוע עדן (פינס פינת לילנבלום 2): בית הראינוע הראשון של תל אביב נבנה ב-1913 בגבול שבין תל אביב לנוה צדק. היוזמה למפעל צמחה במשותף אצל מאיר דיזנגוף, המבקש לבסס את העיר כמרכז תרבות ושעשועים, ואצל היזמים מרדכי וייסר ומשה אברבנאל אשר ביקשו להקים בעיר "סינמה". את השם "עדן" הציע הסופר ש' בן ציון ואת המונח "ראינוע" קבע אליעזר בן יהודה. בית הקולנוע פעל עד שנת 1975.

העיר כמתחם תרבות ושעשועים. קולנוע עדן (צילום: יפה רזיאל)

• המחברת היא מדריכה במרכז להכרת תל אביב, מגדל שלום. לרגל חגיגות 99 לתל אביב יוצא המרכז בארבעה סיורים מיוחדים בעקבות ראשית ימיה של העיר (לפרטים -03-5100337).