עד החתונה זה ייהרס: גני אירועים לא חוקיים

השנים הראשונות של העשור הנוכחי היו טובות מאוד לגני האירועים באזור השרון. הביקוש לחתונות "בחיק הטבע" גבר, בעלי קרקעות חקלאיות גילו שהם יכולים להפוך כל מטע מזדמן לזירת שמחות כפרית, והכסף התגלגל. בשנות השיא פעלו באזור יותר מ־40 גני אירועים, שעל פי ההערכות של אנשי הענף גלגלו כ־400 מיליון שקל בשנה ופרנסו אלפי עובדים: טבחים, מעצבים, ברמנים ומלצרים.

למפת גני האירועים לחץ כאן

אבל בשנתיים האחרונות החגיגה נגמרת. דווקא הפעילות על קרקע חקלאית - אותה קרקע שהפכה את גני האירועים הללו לאטרקטיביים עבור בעלי השמחות - התגלתה כמוקש שמפיל את כל הענף, שכן היא אינה מיועדת למסחר. אחרי שנים של העלמת עין נאלצו הרשויות להתמודד עם העובדה שרוב הגנים עושים שימוש לא חוקי בקרקע.

חלק מהגנים כבר נסגרו או נהרסו, נגד כמעט כל האחרים מופעלים כרגע הליכים משפטיים. זוגות שעומדים להתחתן מתמודדים עם מבחר הולך ומצטמצם של גנים במקרה הטוב, ועם גנים שנסגרים רגע לפני החתונה המתוכננת במקרה הרע. בתוך הכאוס השורר בענף, מתקשים המתחתנים לדעת מה הסטטוס של כל גן וגן; רשימה מסודרת או מקור מוסמך לא היו קיימים עד כה. כעת "כלכליסט" ממפה לראשונה את התחום ובודק את מצבם החוקי של כל גני האירועים בשרון. תמונת מצב של תעשייה בהתרסקות.

סוף לאוזלת יד של שנים

ראשית הקריסה בדו"ח מבקר המדינה שפורסם בדצמבר 2005. "גני אירועים רבים הוקמו והופעלו בשטחים הפתוחים שבאזור השרון במהלך יותר מעשר השנים האחרונות בהפרה בוטה של הוראות חוק התכנון והבנייה וחוק רישוי עסקים. מציאות זו משקפת אוזלת יד של רשויות האכיפה שנים רבות ויש בה כדי לעודד הפרת חוק", כתב המבקר מיכה לינדנשטראוס, ושלח את הרשויות לעבוד.

המועצות האזוריות והמקומיות בשרון זגזגו: אחרי שבמשך שנים עודדו את פתיחת גני האירועים - שאפשרו להן להכניס לקופותיהן מיליוני שקלים מתשלומי ארנונה - הן נאלצו להנפיק צווי סגירה והריסה לגנים ולהגיש נגדם כתבי אישום. גם מינהל מקרקעי ישראל והיחידה לפיקוח על הבנייה במשרד הפנים החלו לאכוף את החוק.

על פי נתוני משרד הפנים והמועצות האזוריות והמקומיות בשרון, עשרה גנים בשרון נהרסו או נסגרו, ונגד 26 מ־30 הגנים הנותרים מתקיימים הליכים משפטיים. המתמטיקה מאחורי הנתונים פשוטה: רק ארבעה גני אירועים חוקיים פועלים כיום בשרון. למספרים האלו יש גם משמעות בכיס: לפי ההערכות כל גן אירועים מגלגל בממוצע כ־12-10 מיליון שקל בשנה; 30 גנים מגלגלים יותר מ־300 מיליון שקל - 100 מיליון פחות מבשנות השיא של האזור, וההיקף הכספי של הענף ממשיך להצטמצם.

גן האירועים "ליד הנחל" בעמק חפר שנסגר

נחת היד של הרשויות ניכרת היטב בשטח: בגן השקמים במושב בני ציון, שנהרס במאי 2007, מצביע שלט הכניסה לעבר גל האבנים שהיה פעם בריכה יפה. רבע שעת נסיעה צפונה משם, באזור עמק חפר, עדיין ניצב השלט של גן "הפרדס", שנהרס בספטמבר 2006; בשטח שבו הגישו בעבר אנטריקוט ברוטב פלפלת אפשר למצוא בעיקר קוצים והריסות. מן העבר השני של הכביש "גני האצולה", סגור במנעול ובריח. דקה נסיעה משם, היכן שעד אוקטובר האחרון פעל "מקום בטבע", הטרקטורים כבר גילחו את השטח. ב"ליד הנחל" הסמוך, שנסגר בדצמבר, בחור צעיר עמל על פירוק המטבח. "אני עוזר לבעל הבית לפרק פה", הוא אומר. "המקום נסגר ועומד שומם ויש פה גניבות, אז אנחנו מוציאים את כל הציוד".

במערב הפרוע כולם אשמים

אלו הגנים שגורלם כבר נחרץ. אבל לפני זה יש שלב ביניים: "גנים בלתי חוקיים - בטיפול משפטי". הסטטוס הזה מתייחס לגנים שנמצאים ברשימה פנימית של משרד הפנים, המפורסמת כאן לראשונה, ושנגדם ננקטים הליכים משפטיים. נגד חלקם כבר הוצאו צווי סגירה או הריסה, שייכנסו לתוקף בחודשים הקרובים.

בעלי הגנים מקפידים לערער על ההחלטות, ולרוב מצליחים לדחות את ביצוע הצווים. בזמן שהרוויחו הם מנסים להסדיר חוקית את המשך הפעילות. "בשנתיים האחרונות אישרה הוועדה המחוזית כמה גני אירועים שעמדו בקריטריונים שאושרו על ידה", אומר הממונה על מחוז מרכז במשרד הפנים, שוקי אמרני. אבל גם הוא יודע - ברוב המקרים תוכנית המתאר המחוזית אינה מאפשרת את המשך פעילות הגנים, והמאמץ של בעליהם נדון מראש לכישלון.

"לאט לאט גני האירועים באזור השרון ילכו וייעלמו", מנבא עו"ד תמיר הרוש ממשרד אילן שרקון, שמייצג את מינהל מקרקעי ישראל. "התעשייה הזאת התנהלה במשך שנים כמו מערב פרוע. מי שהיה לו שטח חקלאי של כמה דונם פתאום גילה את הכסף הגדול שיש בגן אירועים, ואלה החלו לפרוח במסה מאוד גדולה. הגנים האלה שילמו לרשות המקומית ארנונה, אך הבנייה בלתי חוקית כי היא ללא היתרי בנייה, לרובם אין רשיונות עסק כי המינהל לא חתם על תוכניות, והמינהל גם הפסיד עשרות מיליוני שקלים מדי שנה בעבור דמי שימוש בקרקעות. לכן אנחנו עכשיו עם אצבע על הדופק ומגישים תביעות".

איך קרה שהעניין נמשך שנים עד שהרשויות החלו לפעול, או הוכרחו לפעול? "זו תופעה שהתחילה בשנות השמונים בגלל היעדר פיקוח ואכיפה, וצמחה למפלצת גדולה שיוצרת מציאות בשטח", אומר אמרני. "היו גנים שבכלל לא הגישו שום תוכנית, הקימו גן בלי לשאול אף אחד. היו שביקשו אישור למשהו אחד, למשל הקמת לול, ובנו במקום זה גן אירועים גדול. יש מקרים שפנו לוועדה המקומית וקיבלו הסכמה שבשתיקה. וישנה קבוצה של גנים שעשו הכל לפי התהליך הנורמלי: פנו לוועדה המקומית, קיבלו אישור, אבל מסתבר שהאישור בסוף הוא בלתי חוקי: לוועדה לא היתה סמכות לתת אותו כי לפי תוכנית המתאר המחוזית המקום לא יכול להיות גן אירועים היות שמדובר באדמה חקלאית".

הביורוקרטיה גוברת על הצורך

זה מה שקרה, למשל, לדורון אטלס, בעלי "ליד הנחל" בעמק חפר, שפעל במשך 14 שנה עד שנסגר בדצמבר 2007. "לא נהגנו כעבריינים, התהליך היה מסודר, הגשנו תוכניות וקיבלנו אישור חריג להפעיל את המקום. שילמנו כל השנים ארנונה למועצה, השגנו את כל האישורים ממכבי האש, מהמשטרה, ממהנדסים וכדומה. אבל אז הבנו שיש פה בעיה תכנונית, ואתה נתקל במשרד הפנים שאומר לך שאין אפשרות לקבל רישיון. אם הייתי יודע שאין לי סיכוי להוציא רישיון לא הייתי נכנס לזה מהתחלה".

קשיים דומים מתארים בעלי גנים נוספים שעבדו "לפי הספר". אחדים מהם מוצאים כיום סעד בבתי המשפט, שכן חלק מהשופטים נותנים ארכות ודחיות לצווי הסגירה וההריסה — ומותחים ביקורת על רשויות התכנון. "בתי המשפט הבינו את המצב הבעייתי", מאשר עו"ד יהודה טוניק, שייצג את אחד מגני האירועים שנסגרו ובעבר אף שימש כיועץ של ועדות התכנון. "לענפים שלמים אין מענה בגלל ביורוקרטיה וסחבת של שנות דור במוסדות התכנון. היו ועדות שדיברו על מתן אפשרות להקים פרויקטים לא חקלאיים בקרבת מושבים וקיבוצים אך הדבר לא קודם דיו. לא יכול להיות שהמדינה מצד אחד תהרוס, אך מצד שני לא תתחשב בצורך הקיים של זוגות שבוחרים להינשא בגנים ולא רק באזורי מוסכים".

זהו הצד השלישי של הסיפור: המדינה מפסידה כסף, בעלי הגנים מסתבכים - והזוגות הצעירים נתקעים. חלקם סוגרים עם גן אירועים, ובדיעבד מגלים - לפעמים רק כשהוא נסגר ימים ספורים לפני החתונה — שהמקום אינו חוקי. עד למיפוי הנוכחי של "כלכליסט" לא היתה רשימה מסודרת של גני אירועים והסטטוס שלהם; זוגות לפני חתונה ניזונו עד כה בעיקר משמועות של חברים ובפורומים באינטרנט, וחלקם דאגו לברר את העניין עם הגנים עצמם. מעט הגנים שכבר הצליחו להשיג רישיון עסק מתהדרים בו בגאווה - תולים על הקיר או מפרסמים את תמונתו באתר שלהם; בכל זאת, מצרך נדיר. אבל חלק מבעלי הגנים האחרים נמנעים מלעדכן את הזוגות בסכנת הסגירה, ולמי ששואל מפורשות חלקם מספקים תשובות עקלקלות.

פתרונות יצירתיים ופרפורי גסיסה

המציאות עקלקלה לא פחות: הסטטוס של גן אירועים לפי הרשויות אינו בהכרח מעיד על אופק הפעילות של הגן בפועל. מצד אחד מתקדמים ההליכים המשפטיים ומוצאים צווים, מצד שני בעלי הגנים מנסים כאמור לפנות לבית המשפט, וגם מפתחים פתרונות חלופיים. אנשי "קו האופק" שבעמק חפר, למשל, מקדמים את תוכנית נחל אלכסנדר לשיקום הנחל והקמת פארק במקום; הבעלים משקיעים בפרויקט מיליוני שקלים, ומקווים שהתוכנית הזו תספק להם היתר ותאפשר להם להמשיך לפעול. "סטואה" שבגעש הצליח להשיג דחייה של שנה לצו הסגירה ונמצא בהליכים מתקדמים לקבלת היתרי בנייה ורישוי עסקים. ובגן האירועים "עדן על המים" בניר אליהו מציגים אישור כי מינהל מקרקעי ישראל "פועל להכנת עסקה להסדרת גן האירועים".

פתרונות כאלו או אחרים עדיין תלויים באוויר, והמתעניינים זהירים. "50% מהמתקשרים טרקו את הטלפון כשהם שמעו שאין לנו רישיון עסק", מספר אטלס מ"ליד הנחל" על הימים שלפני הסגירה. "אנשים פחדו והיתה ירידה במספר הפונים, ומי שהגיע היית צריך להיות אטרקטיבי במחיר כדי למשוך אותו אליך. כך קרה שלא הרווחנו כסף והגענו למצב שאנו בחובות. לא רצינו למשוך את ההליכים המשפטיים במצב כזה ולכן הגענו להסכם שאנחנו סוגרים בטווח של חודשיים".

מהמלכוד הזה, הוא אומר, כבר אין מוצא: "התעשייה הזו באזור השרון הולכת ומתחסלת. יש גנים שעוד מפרפרים את פרפורי הגסיסה האחרונים כי הם מקווים שאולי זה יסתדר, אבל אני מניח שרוב רובם של הגנים על אדמות חקלאיות ובלי רישיונות ייסגרו לבסוף. מה שיקרה זה שזוגות יעשו את החתונות באזורי תעשייה, באולמות או בגנים מועטים שכן יקבלו אישור. זה לא יהיה בטבע".