חבל שאי אפשר ללכת עירומים?

מאבק בלתי נגמר ב"שדיזציה" / אסתר הרצוג

הצלחתן של הפמיניסטיות הדניות להעביר חוק המתיר לנשים לשחות ולשהות בבריכות שחייה בחזה חשוף, היא צעד קטן אך חשוב במאבק נגד ה"שדיזציה" – הפיכת האשה לאיבר מין בצורת שדיים, בחברה המערבית. זוהי חברה שממסחרת, מדכאת, מנצלת ומסרסת את מיניותה של האשה.

פעילות המאבק הפמיניסטי בדנמרק אמרו כי החקיקה חשובה על מנת למוסס את התפיסה שגופן של נשים הוא רק אובייקט מיני. לנשים יש הזכות, כמו לגברים, להשתמש בגופן באופן מיני או באופן אחר מבלי שתיכפה עליהן צניעות והסתרת שדיהן.

מאבקן לא התרחש בחלל ריק. בינואר 1998 הודיעה קבוצה פמיניסטית רדיקלית כי היא אחראית לעריפת ראשה של "בתולת הים הקטנה" בקופנהגן. חברות הקבוצה טענו כי ביצעו את המעשה "כדי ליצור סמל לחלום המקובע מינית של הזכר שונא הנשים, על נשים כגופים ללא ראשים". הראש הקטוע נמצא בשירותי נשים בחנות ביום שבו הוסר מהפסל.

לפיכך, הצלחתן של הפמיניסטיות הדניות היא מוגבלת. הן הצליחו במאבק על זכות האשה לקבוע מתי מתאים לה שחזהּ ישמש אותה לפעילות מינית ומתי לשימוש אחר, ממש כפי ששדי הגברים החשופים בציבור נתפשים על ידי עצמם ועל ידי הסובבים אותם כחלק מגופם, שאינו אמור לגרות מינית. למשל כשהם מסתובבים בחוף הים. הצלחתן עשוייה להיות תחילתה של מהפיכה למען העירום האנושי, שתחזיר את האדם אל הטבע ואל האנושיות (כפי שטוענים חברי התנועות הנודיסטיות או הנטוריסטיות), הרחק מהחומרנות שהשתלטה על חיינו ונשמותינו.

שדיהן של נשים בחברה המערבית ה"נאורה" הפכו בעשור האחרון באופן מבהיל לאחד מאמצעי הדיכוי הבולטים של נשים בתוכה. אחת התופעות המזעזעות של תהליך ה"שדיזציה" של נשים (במיוחד בקרב צעירות, כאמור), הוא הניתוחים להגדלת חזה. אילו היינו מתארים שבט זר ולא מוכר שבו בנות המין הנשי מסכימות ואף משלמות עבור חיתוך בשר שדיהן והטמנת חומרים מסרטנים או פוגעניים בצורות אחרות בתוכו, אין ספק שהיינו מזדעזעים עד עמקי נשמתנו. היטיב להדגים זאת הסוציולוג הוראס מיינר במאמרו על ה"יאקירמא". לעומת זאת, בני ובנות החברה המודרנית מתחלחלים מה"פרימיטיביות" של שבטים שבהם נשים מסתובבות בחזה חשוף בחיי היום-יום.

ברור שאם שדי נשים היו חשופים כמו אלו של הגברים, הערך הכלכלי שלהן היה נעלם. אם לא יהיה מדובר בחפץ שאפשר למכור, כמשאב מבוקש ונדיר (בלשונם של הכלכלנים), שיהיה גלוי וישתלב בגוף השלם והטבעי, עלולה כלכלת המין לקרוס. וכידוע מדובר בתעשייה ענקית, ששורשיה משתרגים וחודרים לכל תחום מחיינו: מעולם האופנה, הקוסמטיקה והיופי ועד הזנות והפורנוגרפיה.

את חשיבותו הסמלית-חברתית של המאבק למען חשיפת שדי הנשים (ועירום בכלל), בהתרסה ואף באיום על תעשיית הפורנוגרפיה הצליח להמחיש צעדה הפרובוקטיבי של ויקי קנפו. הגוף העירום, שעושה את כולנו שווים, שמבטל את סמלי המעמד והרכוש, שמלעיג את המיניות המעוותת של הפורנוגרפיה, מציג את תעשיית הניצול המיני של בני האדם בערוותה.

צעד המחאה והזעקה של קנפו סוקר בתקשורת כצהוב, מבלי שארגוני הנשים יאמצו לליבן את האשה האמיצה, ומבלי שיבינו את הפוטנציאל הגלום בצעד שלה למאבק הפמיניסטי נגד המיסחור של גוף האשה. גם התנועות החברתיות חברו לגינוי או להתעלמות. וכך ניצחה שוב התקשורת שחגגה את האירוע וגרפה לכיסי אדוניה עוד ממון. כך קיבלו ברוני הפורנוגרפיה תמיכה ועידוד לצמוח, לגדול, להתרחב ולהמשיך לפשוע נגד נשים בפרט ובני אדם בכלל.

ד"ר אסתר הרצוג, ראש תוכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל, מרכזת פרלמנט נשים

הצניעות תסייע למנוע מיסחור הגוף / מירי סער

אין מצב שכאשר אשה תסתובב עירומה, לא תסתכלו בה ותתחילו לחשוב מחשבות. ככה זה, וזו בדיוק הבעיה. "השדיזציה" החלה כבר עם בריאת האשה. הוחלט שם למעלה כי היא תהיה אובייקט לפנטזיות, תשוקות ומאוויים, למין הזכרי בעיקר. חזה הוא איבר שבמהותו נברא כדי לשרת צורך של יניקה או תשוקה. אם היתה אפשרות שאשה תוכל להסתובב כך מבלי לגרור תגובות ומבטים, הייתי הראשונה להצדיק את החלטתן הבעייתית והעצובה של הפמיניסטיות בדנמרק.

אך עצוב הוא שהן שוב נגררות לצעדים פופוליסטים. האם בכך יקדמו שוויון? האם יש צורך שאשה תיראה כגבר מזדקן, עם כרס שלא עושה לנו את זה גם בחושך, כדי להוכיח שהיא שווה עיון מעמיק ולא רק חיצוני? נשים הן מין יפה. ואין סיבה להתביישבכך. יש אמנם הרבה חסרונות עקב כך, אך יש גם יתרונות. וגם אם תמצאנה נשות דנמרק דרך להוכיח כי אין שום חיוב בהיותך אובייקט מיני, יש דברים שפשוט אי אפשר לשנות.

התהלכותן של נשים עירומות וחשופות שד בחוצות העיר והים, רק תדגיש את הפתטיות של מאבקן לשוויון. כשאשה מסתובבת חשופה היא לא מונעת מגברים להסתכל עליה שוב. אשה עירומה לרוב עושה להם את זה, ולא נצליח להרגיל אותם למראה עירום כאילו "אם יקבלו מזה הרבה הם כבר לא יראו בכך איבר מושך". בדיוק להיפך. הדברים יהפכו להיות מושא לשיחות סלון, בדיחות גבריות שובניסטיות על הגודל והצורה, והכי נורא - זלזול בערך המקודש של גוף האשה.

ערך מקודש שכזה מיוחס לגוף האשה ביהדות. ממש כמו שלא ניתן לכל עובר ושב למשש יהלום יקר ערך או לחוש בד משי עדין בכל הזדמנות, כך לא נראה את שדינו לכל דצריך. בנקודה זו יש הסכמה ביני לבין הפמיניסטיות: יש לעשות סוף להפיכת חזה אשה לאיבר ללא קיום וייחודיות משלו. להפסיק לממן לנערות טיפול במרפאה הפלסטית עוד לפני שבשלו רגשית ומנטלית, למלא את החזה בסיליקון, כדי שייראה כמו שבלונה של אמני פלסטיקה.

אך עירום בחוצות העיר לא יתקן את הגישה המעוותת הקיימת היום. להיפך: רק חינוך לצניעות, בניגוד לפרישות, ומצד שני בניגוד לנפנוף; התאמת הלבוש לקודים הנהוגים במקומות עבודה, בילוי ותרבות; חינוך להבלטת הייחודיות והיופי ללא צורך לחשוף חזה כדי להיות מקובלת על המין הגברי; ובעיקר העברת המסר כי החופש האמיתי הוא לא לנפנף בחזה אלא לנהוג בו כפי שמתאים לכל אשה בהתאם לגילה, מצבה הגופני, הרגשי והחברתי.

התנהלות בעירום אינה חופש. זו מבוכה, זו אמירה תבוסתנית משהו כלפי השובניזם על גווניו הגבריים. היא מבטאת חוסר אונים מול ממסד היופי המקדש את מיניות האשה בכל מחיר וללא כל התחשבות בנפשה.

ככל שילמדו על ערך וקדושת גוף האשה, כך יימנעו מלמסחר אותו ולהפכו לאובייקט לתעשיות שלמות של קוסמטיקה, בידור, פלסטיקה ופרסום. חשיפת שדיים לעיני כל לא תשרת מטרה זו אלא רק תקצין אותה, ותעביר אותה לפסים הומוריסטיים וציניים. כאלה שהפמיניסטיות של דנמרק וגם אנו ממש לא נרצה לראות.

מירי סער,עיתונאית, מגישה ופובליציסטית במגזר הדתי לאומי