מחיר השתיקה
הרומן המכונן של הספרות העברית בשנות האלפיים, כך מכריזה אריאנה מלמד על ספרו החדש של דויד גרוסמן "אשה בורחת מבשורה" - רומן שישפוט אתכם על שיתוף הפעולה שלכם עם "המצב"
"אשה בורחת מבשורה" הוא ספר גדול. לא, רגע, צריך לדייק: זהו הרומן המכונן של הספרות העברית בשנות האלפיים. לא פחות מזה. אפשר שהרבה יותר מזה, וימים יגידו: "מכונן" נבחן לעתים קרובות לאור מה שנכתב אחריו, לאור כוחו להוביל מהלך מחשבתי גדול בחיי המלים שלנו.
ו"אשה בורחת מבשורה" הוא לכאורה סיפור פשוט מאוד. אורה, פיזיוטרפיסטית ואם לשני בנים - אחד אחרי שירות צבאי, אחד בסופו - מתכננת טיול עם עופר העומד להשתחרר, קצת כדי לחגוג וקצת כדי להקהות כאבי-פרידה מאילן אחרי עשרים שנות ביחד.
אילן ובנו בכורו אדם מצויים בטיול משלהם בדרום אמריקה, רחוקים מאוד מן הנעשה כאן. ובתוך הנעשה – שהוא זוועה יומיומית כמעט של פיגועים ומבצעי תגמול, נקרא עופר להתייצב למבצע גדול אחרון אחד ודי, ואורה מסיעה אותו לנקודת האיסוף ומשם היא כבר לא יכולה לחזור לביתה ולעצמה מאימת הבשורה המתקרבת, שהפעם היא כמעט ודאית לה.
במעשה גדול של חרדה, על סף אובדן השפיות, היא בורחת אל המקום בו הארץ נגמרת: רחוק מירושלים ומבשורות, קרוב לגבול לבנון, ולא לבד.
אל המסע הזה היא גוררת את אברם, חבר-נעורים אותו פגשה לראשונה בגיל 16, בבית חולים מואפל לכבוד מלחמת ששת הימים, כששניהם התגרדו עד זוב דם מצהבת.
אברם ואילן היו מאז לשני הגברים שסימנו את גבולות חייה, אבל אברם – אחרי ששב מן השבי המצרי במלחמת אוקטובר שבור בגופו ובנפשו, ואחרי שהיא ואילן סעדו אותו בחוליו והיו לו למשפחה – ניתק את הקשרים עמם.
וכך הוא לא יודע דבר על עופר שבדרכו למבצע, והוא מצטרף למסע של אורה מכוחה של אהבה עצומה שביקש להכחיד, אבל גם מרפיון כבד, תולדה של יותר מדי תרופות שמסייעות להשכיח לרגע את המציאות.
המסע הגדול
ושניהם מתחילים ללכת: התנועה בתוך הנוף כמסע-גילוי, חביבה על גרוסמן. בין אם זו תנועתם של דגי סלמון ב"עיין ערך: אהבה" או בריחתו של ילד מבוהל ב"יש ילדים זיגזג" או נסיונותיו של אהרון למצוא מזור בטבע ליד הבית ב"ספר הדקדוק הפנימי". גרוסמן תמיד כותב במיטבו כשדמויותיו נעות, וב"אשה בורחת מבשורה" הן נעות כל הזמן, כמעט בדרומומאניה - סוג של הליכה טרופת דעת, כמעט לא רצונית - כדי להפיג את חרדתה המתעצמת והולכת של אורה.
כי היא לבדה יודעת שהתנועה מצילה אותה מן השיתוק של החרדה, והמלים שהיא חייבת להפיק מתוכה כדי לא להיכנע לאלם של החרדה הן סיפור חייו של עופר, כאילו בכוח הסיפור הזה לבדו תשמור עליו, ועליה, מפני הבשורה.
"בשורה" היא מונח שייחדנו לארועים גדולים ומאגיים מכתבים עתיקים, להודעות מטעם האלוהות על לידתו של אחד-יחיד ומיוחד, שחייו המופתיים לא טובים וסופו כמעט תמיד ידוע מראש.
הבשורה לשרה כבר מסמנת שה לעולה. הבשורה לאמו חסרת השם של שמשון מזהירה מפני חיים לגמרי לא רגילים – ומי כמו גרוסמן, מחברו של "דבש אריות", מסה ומסע מופלאים בעקבות תולדות חייו של הגיבור – יודע זאת, וגם יודע שעצם הבשורה הוא כבר הפקעת הילד מאמו, עוד בטרם נולד. והבשורה על לידתו של ישו איננה בדיוק מה שמרים ציפתה לו כשחלמה על עוברה. מה נאוו על ההרים רגלי מבשר? לא כשמדובר בנמענות-בשורה שהן אמהות.
אבל מאז התבגרנו מאוד, ואין עוד בשורות-לידה פלאיות. יש רק אימה הולכת ומתגברת ומושתקת ומושכחת ומטושטשת בשלל מלים ציבוריות שאמורות להקהות את הפחד מפני התייצבותם של מלאכי קצין העיר בפתח, והם כולם מלאכי מוות.
ולכן אורה נמלטת, ומתוך אמונה מיואשת לגמרי היא טווה מחדש את סיפור חייו של עפר לאברם שלא רצה לדעת, ולא אגלה לכם כאן מדוע לא רצה – ומתוך "מפת הזכרון, עם אינספור צלבי אשמות קטנות", היא בוראת אותו מחדש בכוח המילה.
דווקא משום שגרוסמן בוחר להנכיח בסיפורה של אורה אפיזודות פעוטות מחיי היום יום הנורמליים, מתינוק שמגלה את בהונותיו, דרך פעוט שניצב לראשונה מול ממטרה מסתובבת ואושרו שלם, ועד לחייל בחופשה באמצע עוד מבצע גדול, שחוגג עם משפחתו ולא מודע כלל לזקן פלסטיני שהשאיר נעול בחדר קירור בחברון – דווקא מפני שהמעשים האלה ידועים מטריוויה ביתית של המוני אנשים ומטריוויה שכבר לא עושה כותרות בעיתון, נוצרת דרך סיפורה של אורה דמות שלמה, גדולה, נוכחת – והנה, גרוסמן מצליח להדביק את קוראיו בחרדה לגורלו של עופר.
משתפי פעולה
אבל לא רק בזה הוא מצליח. "אשה בורחת מבשורה" הוא רומן מכונן לא בשל האפקטיביות האסתטית שלו, ולא מפני שהוא ראוי גם לתארים החבוטים "מרגש-נוגע ללב-סוחף-מטלטל". ולא רק מפני שהוא סיפור אהבה גדול של אשה לשני גברים, ולא רק מפני שהוא גם סיפורן של מלחמות ישראל מ-67 ועד מי-יודע-מתי.
בספר הזה, במודעות מלאה ומתוך ידיעה שקוראי עברית החיים כאן אינם אוהבים זאת, גרוסמן מטיח בקוראיו, עמוד אחר עמוד, את מחיר מלחמותיהם, מחיר שתיקתם, מחיר שיתוף הפעולה שלהם עם "המצב" כפי שהוא מוכתב.
"עשרים שנים טובות היו לנו", אומרת אורה על חייה עם אילן, "בארץ שלנו זה כמעט חוצפה, לא?": אבל הן לא טובות, כי הן טעונות באקרובטיקה מסובכת של הישרדות: מפני הזכרונות המציפים והמושתקים של אילן מיום-כיפור-ההוא, כשהוא מאזין בקשר למונולוג של אברם, לבדו ובלי תקווה לחילוץ במוצב מרוחק, מוקף מצרים.
מפני מראהו המצמית של זר באוטובוס. מפני האנדרטות שעוד מעט יתגלו בהמוניהן בצד עינה הכחולה של הכינרת, וכשההר "מרופד כריות מעוגלות צהובות של תפרחת חלבלוב ושמיכות ורודות של כרמלית נאה", אורה כבר לא יכולה להתבונן ביפעה הזאת שגרוסמן מציע כאן לקוראיו, בשירת האהבה הגדולה שלו לטבע הישראלי, אלא היא כבר חושבת: "גם דודו נהרג כאן. דודו מהשיר, הגישו פנג'ן והגידו, היש עוד פלמ"חניק כמו דודו, והמוח שלה מחפש חרוז לעופר".
והיא ממשיכה ללכת ולהוליך את אברם אחריה במסע שלאורכו תפגוש דמויות מקסימות ומטורללות וססגוניות מדי בתמציתיות הדחוסה שלהן – המפגשים הקצרים האלה, לעניות דעתי, אינם תורמים כמעט דבר לסיפור, גם לא פיתול העלילה שבו היא מנסה לכתוב את סיפורו של עופר, מאבדת את המחברת ומוצאת אותה בכליו של מטייל אחר ואחר כך מנסה לכתוב כמוהו – אבל זה בטל בשישים לנוכח הפנורמה העשירה שגרוסמן טווה כאן, ההליכה על חבל דק של חרדה מתמדת כאילו היה תמצית הנורמליות, קרקע יציבה מתחת לרגלים.
רק במלים, בדיבור, בסיפור, יש מזור והצלה: לא במובן הפסיכולוגי-תרפויטי אלא במובן האמנותי שלהן כשהן הופכות לספר. הן בוראות עולם, וגיבוריו של גרוסמן תמיד ידעו זאת ביחסם המאגי-אירוטי אל המלים ואל השפה שמאפשרת להם להתקיים בעולם משלהם. אלא שכאן אין דקדוק פנימי.
אורה, אילן ואברם היו צעירים ששמחת הארטיקולציה שלהם היתה לפעמים תחליף-חיים מענג. אברם יועד ללכת בגדולות ולהיות סופר, אולי מחזאי-רדיו מהולל. אילן כופה על בנו-בכורו, אחרי שנמלט מבשורת לידתו ושב הביתה, התפתחות מילולית מוקדמת ומוגזמת מדי.
אורה מצליחה להשיב לאברם מעט מזעיר מאונו ולהשיב אותו אליה רק בכוח המלים, לא בכוח התערטלות גופנית. גם ההומור המקאברי הוא משחק מלים, רק לכאורה תמים: מג"ח, ראשי תיבות לסוג של נושא-גייסות, הוא בספר הזה, בציניות גמורה, "מרכבת גיבורי החיל", וגם "מוביל גוויות חרוכות", בפיהם של גברים ציניים מדי, חרוכי מלחמות בעצמם.
והבשורה "שאולי תחכה לה באורך רוח של מתנקש" מבהירה לאורה ששנים רבות מדי בעצם שתקה, ובעצם ביקשה להצטרף לשתיקתם של הגברים שבחייה –והנה היא לא יכולה עוד.
הכל מתפרק: "התרבות הפרטית הקטנה" שבנתה יחד עם סמי, נהג נאמן שהפך לחבר וערביותו וקורבנותו כבר כמעט נשכחו ממנה, סיפור חייה עם אילן ש"נכתב תמיד גם באותיות מהופכות ומלבדם אין שום איש בעולם שיכול לקרוא אותו", הוא כבר סיפור מת: אברם איבד בשבי המצרי לא רק את בריאותו , ומתוך "המבנה הרעוע של פיגומי הנפש" שוב אינו יכול לברוא כלום, ואורה עצמה כבר אינה יכולה להיות לו למוזה.
נחוצות איפוא המלים שיחייו את עופר, האקט הניסי שיהפוך אותן מנבובות וריקות למייצגות נאמנות של "מלאות החיים". וזה בדיוק הנס שמתרחש כאן, לעתים קרובות בניגוד לרצונו של הקורא.
זכרון של אומה
כי גרוסמן משכיל בספר הזה לעשות את מה שרבים וטובים מיוצרינו ברחו ממנו כשהשתבללו בתוך סיפורים קטנים על אהבה מפורקת, עם חושך או בלעדיו: הוא פורט בכוח על כל נימי התודעה הישראלית ועל כל רובדי הזכרון הקולקטיבי כדי להפיק מחדש את האשם המודחק, את החרדה הרומסת ואת הייאוש הכללי, והוא מתכתב עם המלים הגדולות בבנק הזכרון המקומי כדי להטריד, כדי לזעזע, כדי לעשות את מה שסופרים גדולים חייבים לעשות: לנסות ולשנות את העולם.
"זה נורא יפה לומר, אם תרצו אין זו אגדה, אבל מה אם אתה מפסיק לרצות? או אם כבר אין כוח לרצות?" שואלת אורה. ואילן, בסצינה שבה הוא מקשיב באמצע מלחמת יום הכיפורים למונולוג של אברם הכלוא במוצב, ניצב לא רק בתוך אחת הסצינות הגדולות ביותר בספרות העברית כולה, אלא גם כתשובה חכמה של גרוסמן ל"הרעות, נשאוך בלי מלים". אי אפשר עוד בלי מלים, הוא אומר לנו.
והוא מאחד את כוחותיו בספר הזה: גרוסמן של הכיכר וגרוסמן של העיתון וגרוסמן של אמנות הכתיבה מגויסים כאן להצפת החרדה, להתבוננות הנכוחה בפניה, לידיעה שאין עוד לאן להימלט בין האנדרטות, להבנה שאולי, למרבה הצער, הלשון היא המפלט האחרון שנותר.
הוא מלהטט בה ובורא פעלים חדשים כתחליפים יפהפיים לדימויים ארכניים, אבל לא כדי להצטעצע, כפי שעשה ב"תהיי לי הסכין" ובנובלות של "בגוף אני מבינה", אלא כדי לדייק ולחדד אפקטיביות, כדי להפוך אותן למהלומות מכוונות היטב אל תוך שתיקתו של הקורא.
יש בספר הזה התכתבות ספרותית ענפה ומודעת לגמרי עם "ימי צקלג" של ס. יזהר, ולא רק באופן שבו שני הסופרים מרעיפים אהבה על הנוף. אני מקווה שעוד אשוב לכתוב על הקשר בין שני הספרים הללו, ואז אפשר יהיה להרחיב: לעת עתה, צריך לומר בבירור שגרוסמן מפרק בכוח ומתוך אהבה את מיתוס הגבריות החיילית כשהוא מתבונן בו מעיניה של אורה, שהוא נדרש לדימויי המלחמות שנותרו בזכרון הציבורי ומאלץ אותנו להתבונן בהם מחדש ולראות מה שכחנו, ובתוך כך הוא חושף את הפיגום הרעוע של האתוס המיליטריסטי הישראלי כולו.
"אשה בורחת מבשורה" הוא תעודת הבגרות של הספרות הישראלית, הדבר הכי קרוב לרומן אנטי-מלחמתי שנכתב כאן אי פעם, הספר שלא ייתן לכם מנוח כשתשלחו את ילדיכם לנקודת האיסוף הבאה, בדרך אל הבשורה הבאה.
לא את צערו הפרטי של גרוסמן, שהמציאות הלמה בו בעודו כותב, תמצאו כאן. גם אם תבקשו לפענח אותו מתוך הכתוב, לא בזה מדובר בספר. את עצמכם ואת שתיקותיכם ואת שיתוף הפעולה שלכם תמצאו, את הידיעה שכל אחד כאן יכול באותה מידה להיות קורבן ורוצח, ובסופו – כמו שקורה לקוראי ספרים גדולים – שוב לא תהיו מי שהייתם בתחילת הדברים.
- "אשה בורחת מבשורה", דויד גרוסמן. הוצאת הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 633 עמודים
