סניף מרצ לעניינים מקומיים

"חוק החמץ", בשמו העממי, הוא חוק מיותר. אין צורך לכפות בחוק את מה שנשמר על ידי רוב הציבור מטעמי נימוס או בגלל קרבה למסורת. אם מחר יחוקק חוק עמידת חובה בצפירה, גם חרדים שעד כה עמדו בצפירה יתחילו דווקא ללכת. אם יבוטל חוק החמץ, יאיר לפיד ייאלץ להפסיק לפרסם את טורו השנתי הקבוע איך הוא התחיל לאכול חמץ דווקא מאז שחוקק החוק. לא שווה?

אבל הסיפור הוא ממש לא חוק החמץ. ההחלטה המתחכמת של השופטת תמר בר-אשר צבן לאפשר מכירת חמץ בחנויות כי הן רק מקום "ציבורי" ולא מקום "פומבי", היא עניין למשפטנים ולדקדקני-לשון. ממילא החוק כמעט ולא נאכף, ממילא מי שרוצה למכור חמץ בפסח מוכר, וממילא אי אפשר להגזים בשימוש בחוק האזרחי לאכיפת חוקים דתיים.

הסיפור המעצבן הוא אחר ועיקרו הוא היכולת של החילונים הקיצונים להחזיק שתי מערכות שליטה במדינת ישראל. אם יש חוק שעובר בכנסת ולא נראה לחילונים, הם משתמשים בבית המשפט כעוד ערכאה שתבטל את החוק, תעקוף אותו או תפרשן אותו ברוח החילונית-ליברלית. אם חברי הכנסת הדתיים מצליחים, לעיתים מתוך רוח שטות וכוחנות גרידא, להשיג "הישג" דתי, לקיצוני החילונים תמיד שמורה ערכאה נוספת המורכבת מכבוד השופטים. מבג"ץ ועד בית המשפט לעניינים מקומיים. שם לא צריך קואליציות ומשא ומתן, שם יכולה לשבת שופטת טרייה בבית משפט לתביעות קטנטנות ולפרשן את החוק כך שגם מה שנותר ממנו לא יהיה שווה דבר. לא צריך פירוש רש"י כדי להבין שהשופטת עושה צחוק מהעבודה. לא החמץ מעצבן, אלא הדרך בה משמש בית המשפט ככנסת-על.

הרי אותו סיפור כמעט בדיוק קרה לפני כמה חודשים. פרקליטות המדינה הסכימה שלא לערער על איזו החלטה מפוקפקת של בית המשפט המחוזי לפיה אגודה שיתופית היא חסרת-דת, ולכן קיבוץ יכול להפעיל את החנויות שלו בשבתות. גם שם זו היתה התחכמות מאותו סוג. היא לא באה להגיד חלילה שהקיבוצניקים אינם יהודים. היא רק קבעה שלאגודה שיתופית אין

דת, מכאן שהיא איננה יהודית, מכאן שחבריה פטורים מהחוקים המחייבים יהודים שלא למכור את הסחורה שלהם בשבת. איזה תעלול מחוכם, צחוקים ושיגועים עם מני מזוז. (אגב, לפני פחות מעשר שנים, בימים שהליברליות עוד לא עלתה לשופטים לראש עד כדי כך, פסקה השופטת אלישבע ברק פסיקה הפוכה לגמרי במשפט דומה שנערך נגד קיבוץ צרעה שהפעיל שתי חנויות בשבת. אז הקיבוצים עוד היו יהודים, אבל כנראה שמאז הם איבדו את דתם לצורכי מסחר בשבת.)

זו אותה שיטה, אותו תרגיל, אותה קריצה ידועה. הכנסת תחוקק ובית המשפט יעשה צחוק מחוקים שלא נראים לו, כשכתב נלהב מדי של קול ישראל מדווח על הפסיקה של השופטת בתור "בשורה טובה".

אני מציע להלן שכל החילונים הרוצים לפתוח את עסקיהם בשבת ולמכור חמץ בפרהסיה (או בפומבי, או במקום ציבורי, או ברחובה של עיר) יתאגדו לאגודה שיתופית, ובכך יפסיקו, לפחות באופן פורמאלי, להיות כפופים בכלל לחוקים בעלי אופי דתי. בכל מקרה שבכל זאת יציקו להם, הם יוכלו לפנות בעתירה לבג"ץ ולקוות לטוב. שהרי ההבדל בין "פומבי" ו"ציבורי" הוא כידוע מאוד גדול, אבל ההבדל בין בית המשפט לבין סניף של מרצ הוא הרבה יותר קטן.