בזכות הבורגנות, בגנות הרעלה

א.

ידיד של בטהובן סיפר שפעם התדפק על דלתו של הגאון המוזיקלי. הוא שמע את בטהובן בתוך ביתו, כשהוא מקלל, שר וצועק, תוך כדי כתיבת יצירה מוזיקלית חדשה. רק לאחר שעה תמימה פתח בטהובן את הדלת, בשיער פרוע. הוא לא אכל מאומה ב-36 השעות האחרונות, כי המשרתת נמלטה מן הבית באימה. הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, שהיה בעצמו גאון עם קבלות וגם משוגע עם קבלות, סיפר את המעשה הזה, והוסיף: "כך צריך אדם להיות!".

כולנו גדלנו על המיתוסים המהללים את הגאון המשוגע, זה המעז לסטות מן הדרך, המאתגר את אנשי-האמצע הנבובים וסולל נתיבים חדשים של חיים אותנטיים. למדנו לבוז לחיים הבורגניים, על הבינוניות והרדידות שלהם. ובינתיים שכחנו שלא כל משוגע הוא גם גאון. נתקיימו בנו דבריו של הנביא הושע: "אוויל הנביא, משוגע איש הרוח" (הושע ט', ז). כל אוויל נדמה לנו לנביא, וכל משוגע נתפש כאיש רוח.

התופעה הזו קיבלה תאוצה מיוחדת בציבור הדתי. חלק מצעירינו נמשכים לתימהוניים ולקיצוניים. מראה מוזר נתפש כערובה לרוחניות תוססת. מי שחי ומתנהג באופן "נורמלי" - כמקובל בחברה - מצטייר כאדם רדוד.

ב.

לפני כחודשיים, פורסם סיפורן של "נשות הרעלה" - נשים חרדיות, שאינן מסתפקות בגדרי הצניעות המקובלים, ומכסות את כל גופן. האינסטינקט אומר: משוגעות. אך הכתבה, ברוח הרב-תרבותית והסובלנית של ימינו, דווקא הביעה אמפתיה לתופעה המדהימה: "אפשר שיראו בהן מטורפות... אבל אני פגשתי נשים משכילות ונעימות".

אחת מאותן "נשים משכילות ונעימות" נעצרה זה עתה בחשד שהתעללה בילדיה. לפי החשדות, היו בביתה תופעות מזוויעות, שהס מלהזכירן. על פי פרסומים בתקשורת, אותה אישה אף הודתה בחלק מן האישומים.

אני סבור שלנוכח החשדות הללו, הרבה אנשים אמרו בלבם: אנחנו לא מתפלאים. ולמה אמרו זאת רק בליבם? כי אנו חיים בעידן הפלורליזם הפוסט-מודרני נעדר הגבולות, הסובל כל חריגה וכל מוזרוּת. בין מעריצי התימהונוּת מצד אחד, לבין אבירי הפלורליזם המוחלט מצד שני, לא נשאר מקום לגינוי תופעות חריגות ולחיזוק התנהגות מרכזית ומקובלת.

כבר לא נעים לומר שאם אדם חורג מכל הנורמות של חברתו וקהילתו, אי אפשר לדעת לאן יגיע. אין כוונתי לאנשים בעלי בעיות נפשיות, אלא לאלו המחפשים בכוח לבלוט ולחרוג ולהיות שונים. בעיניי, לא אלו הם גיבורי החיים הדתיים, אלא דווקא האנשים מן היישוב. אינני חושב שכדאי לחזור לעידן של לחץ חברתי הדוק, המתעלל בכל מי שקצת חורג מן הסטנדרטי. אך מצד שני, אסור גם לזלזל בכל אלו המקפידים על כללי ההתנהגות הנורמטיביים. הם אלו שמחזיקים את החברה.

איני יודע האם אותה אישה אשמה בכל המיוחס לה, אם לאו. כך או כך, הגיעה השעה לדבר בשבח הנורמליוּת והנורמליים, ואפילו בשבח הבורגנות והבורגנים. אנשי רוח אמיתיים נחבאים לעתים במחבוא העמוק ביותר, שהוא במעמקי השגרה. וגם אנשי השגרה שאינם חיים חיי רוח עשירים, תורמים בדרכם שלהם ליישוב העולם. ההקפדה שלהם על נורמות של חברה וקהילה, שומרת שלא יידרדרו לתהומות הזוועה שבהם חשודה אשת הרעלות.

ג.

כמובן, אין לומר שכל התימהונים הם סוטים, ולמרבה הצער גם לא כל הבורגנים הם ישרי דרך.

אך דומני שאלו המקפידים על נורמות של מהוגנות חברתית, מוגנים יותר מפני נפילה להתנהגות מושחתת ולאובדן גבולות. ברוח זו כתב הרב סולובייצ'יק מנהמת לבו בשנת 1944, על רקע זוועות השואה. לדבריו, עלינו להילחם בנטייה הרוחנית לגלוש לרגשנות מעורפלת, קיצונית ולא רציונלית, המזניחה את ההיגיון ואת התרבות. עלינו להילחם בנטייה זו פשוט משום שהיא יכולה להידרדר לזוועות לא יתוארו. הרב סולובייצ'יק, כמוהו כתומס מאן, פירש ברוח זו את הרקע הרוחני לנאציזם (איש ההלכה, הערה 4).

דרך ארץ קדמה לתורה, ו"דרך ארץ" פירושה - חיים נורמליים, אנושיים, טבעיים. בניין רוחני נשגב צריך להיבנות על דרך הארץ, ולא במקומה. אצטט לסיום את דבריו של הרב שמואל אליהו, שהתבטא כבר לפני חודשיים כנגד נשות הרעלה. הרב אליהו נשאל לדעתו על התופעה, והשיב בנחרצות: "ראיתי כמה מהן, ואני חושב שהן מטורפות". היכולת הנחרצת להציב גבולות של נורמליות ואיזון, ולא לפחד לגנות מי שחורג מהם, נחוצה לנו היום כאוויר לנשימה.