ברחובות שלנו יש קסם מיוחד

הסבתא הבולגרייה, שתמיד דואגת שנתלבש חם, היתה עוד תחת הרושם של השרב הגדול שייבש את ישראל, כשהציעה לי בזמן האריזה להתמקד בקצרצר ודקיק. מזל שהיה לי קשה להיפרד מהמעיל והמגפיים החדשים שלי, כי את פניי בארץ קיבל ריח של חמסין, שמש אביבית צהובה וקרירות סתווית נעימה.

אין דרך יותר טובה לאהוב את המקום הזה כמו בביקור קצר של מפגשים עם משפחה וחברים וטיולים רגליים לאינספור.

מהמשפחה שלי ביקשתי קודם כל כמה חיבוקים ארוכים וחזקים, המון למען האמת, ואז להוריד אותי ליד הדירה שבה גרתי. משם רציתי להתחיל, מהבית. הייתי אפופת עייפות מלילה של טיסה, לחוצה בין שני רבנים, אבל גם שיכורה מיום השישי הזה שהזדמן לי בתל אביב.

העיר קיבלה אותי ברעשי קידוח, צפירות וצפצופים של משאיות ברוורס, ובהמוני אדם בבגדים צבעוניים, לא ממושמעים לקודים של איפוק מונוכרומטי, שאברי הגוף הלבנים-בינתיים שלהם מתפרצים בלי בושה ובלי חשבון.

ההגעה לבסיס האם

הלכתי והלכתי והלכתי, ברחובות האלה, שהם לא מפוארים כמו הרחובות הפריזאיים, לא מתוכננים למופת ורועשים הרבה יותר, אבל כמה כיף לפגוש, כל כמה מטרים, הורים של ילדים מהגן הקודם, חברים לשכונה ואת כל המקומות שאהבתי.

שום דבר לא השתנה כאן. כלום. מכמה בתים הוסרו הפיגומים ועכשיו הם עומדים במלוא הדרם המשומר ותינוקות קטנים שהכרתי נעשו פתאום ילדים. אבל חוץ מזה, הכל היה אותו דבר, מחכה לי שאעגון בלי קושי, בלי שום אי התאמה, בבסיס האם.

נכון, באורנה ואלה היה ריק יחסית, ואת ארוחת הבוקר (58 שקלים? אללי. 10 יורו כולה, הזכיר הבעל בטלפון מפריז) הגישה לנו מלצרית אשה, בניגוד מוחלט לעקרונות המקום. אבל לחם התירס המתובל, שבתוכו שקע החלמון, היה נהדר. לחלוטין לא צפוי ולגמרי לא מפתיע היה לפגוש שם חבר, שגר בלונדון. עד שנסענו שנינו, איש איש לעיר ההגירה שלו, תמיד היינו נפגשים שם במקרה. בפעם האחרונה בילינו יחד ליל שיטוטים בפריז, ששיאו היה ערב שירה בציבור בבר זעיר ליד קאנאל סן מרטן. והנה, שוב, אנחנו נתקלים זה בזה באורנה ואלה, והבועה התל אביבית שייצרנו לנו כמנהגה נוהגת.

בארוחת הערב של יום שישי התקבצנו כל האחים, לא עניין טריוויאלי כשלעצמו, ואמא שלי הכינה, בלי בכלל לשים לב, את המאכלים שאני הכי אוהבת, מרק בצל ובורקס פטריות וספגטי בולונז. ואחרי כל אלה הושמעו כמה בשורות משמחות במיוחד. בטלפון מאבחנת הבת שלי, הגדולה כבר: לדעתי זאת תהיה ילדה. נחכה ונראה וטפו טפו טפו באופן כללי.

חופת קטיפה בכיכר

ברחוב ביאליק בתל אביב, כולו חפירות ושיפוצים, השגתי לעצמי חצאית משובחת במחירי סוף העונה, ומאליהם צפו זכרונות מסיורים של בית הספר בבית ביאליק ובבית ראובן. אבל רחוב ביאליק ברמת גן, על הבזארים המגובבים שלו, לא מצליח לייצר בדל נוסטלגיה, למרות שהוא זה שבאמת נעוץ איזה שלושים שנה אחורה ורקום עמוק לתוך העבר שלי. חוץ מלחפש את אביתר מקרובים קרובים מוכר תירס חם, הסלב הרמת גני היחידי של ילדותנו, לא היה לי שום דבר טוב להיזכר בו שם.

הקדמתי מדי לחתונה הרמת גנית שבזכותה הגעתי עד הלום, חתונה שעשו עניין גדול מלא לעשות ממנה עניין. נראה היה שהאתר שנבחר לאירוע עשה עבודה טובה בניטרול כל שמחה. גם הפקידות הרבניות עזרו להפיג כל רומנטיקה כשהתחילו קודם כל בטופסולוגיה, והשלט "אתם מתבקשים לבוא בלבוש הולם", כבר הפך אותי לפורעת חוק עזר עירוני. אבל כשהאחים שלי נקראו למשרד, קצת חוששים, ויצאו ממנו כשהם סוחבים חופת קטיפה כחולה, החוצה לכיכר, היה ברור שנולד לנו טוויסט בעלילה.

כי תחת שמי האביב הצלולים וצמרות העצים שמיתמרים מעל החופה, היונים בכיכר, וכנר הרחוב שמנגן את "זה עכשיו או לעולם לא", אפשר היה לשכוח לרגע שאנחנו בכיכר אורדע. ובנוכחותה של כל המשפחה, זאת המקורית שלנו וזאת שעכשיו התמזגנו איתה, והחתן והכלה שבהתחלה, הטבעת, והרב שדווקא היה נחמד, ואחי שהסכים בסופו של דבר לשבור כוס, שכחנו לרגע את בקשתו המפורשת של הזוג הצעיר לשמור את ההתרגשות לחתונה הגדולה, האמיתית מבחינתם.

מפגש הסטייק, המקום שנבחר כדי שנוכל לא להתרגש בו יחד, יצא מגידרו. לא הרבה חתונות נחגגות בו בראשון בצהריים, על שיפוד פרגית ומפגשית, החצי מוס-חצי בווריה המיתולוגי, עם האקסטרה רוטב שוקולד שפונקנו בו לרגל האירוע. אין מקומות כאלה בפריז, זה בטוח.

כמותם אין בפריז

גם לא מל ומישל, האיטלקייה בבן יהודה, שהיא לא רק יקרה ומצוינת, אלא מקום נהדר לדייט ראשון, גם אם במקרה אתה אחרי 12 שנות נישואין. גם מקומות כאלה אין בפריז, כלומר בטח שיש, אבל ייקח לי עוד המון זמן לגלות אותם. והקפה השכונתי שלי, באמת התגעגעתי - לעזאזל, יש לי כאן כמה כאלה - אני מקדישה איזה עשר דקות טובות בבוקר רק כדי להתלבט באיזה מהם לשתות את הקפה, כי כאן אפגוש את ההוא וההיא וההם, ושם את האחרים והאחרות. כמותם באמת אין בפריז.

בעיר האפשרויות הבלתי מוגבלות אני נקרעת בין הצורך להיות בכל המקומות שאני רוצה להיות בהם, לפגוש את כל מי שאני רוצה לפגוש וגם את כל מי שרוצה לפגוש אותי ובין הצורך לא להיקרע, להתייחס בטבעיות לאפשרות להיות כאן, פשוט להיות.

אני הולכת להסתפר, כי איזה פחד לעשות את זה בצרפתית, דגה חברה שעוברת ברחוב מול המספרה כדי ללכת לשתות איתה קפה, ואני מרוצה: בכלל לא רואים שהסתפרתי. מתברר לי, בטיול הזה שעשה לי פרפרים בבטן חודש לפני, ואושר מוחלט לכל אורכו, שזה מה שהכי טוב לי: לנסוע רחוק רק כדי להיות לגמרי בבית.