משמעת עצמית

קל לפטור אלבום חדש של ג'נט ג'קסון בזלזול. בשנים האחרונות היא לא בדיוק סייעה למעריציה הרבים בתיחזוק הקשר. מאלבום לאלבום דומה היה שהיא יורה לכל הכיוונים ובעיקר מעייפת, מעייפת, מעייפת. אלבומיה הפכו לרדודים יותר ויותר, עד שלאלבומה האחרון, "20 .Y.O", אפילו מעריציה המושבעים לא הצליחו להאזין עד סופו.

בנוסף, בקריירה של הג'קסונית שולט לאחרונה יצור כעור ומאותגר אנכית שהוא גם אחד האנשים העשירים באמריקה, החבר ובקרוב הבעל ג'רמיין דופרי. דופרי הוא כנראה המפיק המצליח ביותר בהיפהופ כיום ומספק להיטים בסיטונאות לראפרים זהובי שיניים, בעיקר מהדרום (Dem Frenchize Boyz ,Ludacris ,Nelly) ולדיוות אר-אנ-בי כמו מאריה קרי, מוניקה או אשר.

ג'קסון. טקסטים שנשלחו באסמסים (עטיפת האלבום) 

באלבום הקודם של ג'נט, דופרי לקח את המושכות ודרדר את העניינים למחוזות האר-אנ-בי החלול והריקני, שלא לומר סופני. מספיק להקשיב לראפ שלו כדי להבין שהאיש חאפר. אבל יתכן שיותר מהכל, מדברת מגרוני הקנאה, וגם אתם תחשבו כמוני אם תצפו בו מציץ לג'נט מתחת לחצאית בקליפ שלו.  

דופרי סחב איתו את ג'נט מג'וב שהביא לו המון מזומנים בחברת וירג'ין, לג'וב אחר עם המון מזומנים בחברת דף-ג'אם. הבית החדש שלה ושל מיני-מי דופרי מיהר לארגן לה וואחד קמפיין לקראת אלבום חדש שנקרא Discipline, במטרה להוכיח שהיא עדיין רלבנטית. לשמחתי הרבה, באתי לפהק, ויצאתי מחובק. Discipline הוא אכן אלבום בנזונה.

הסקסיות עדיין שם

דופרי בהפגנת גבריות מעוררת פליאה, שלל מג'נט את זכויות הכתיבה. הוא גם הוציא כרטיס אדום לג'ימי ג'אם וטרי לואיס – האנשים ששלפו ב-1985 את ג'נט ממעמד סופגניה דמוית מייקל ג'קסון והפכו אותה לזו שמייקל לועס את אבקת הסוכר שלה. לראשונה מאז, שני המפיקים הגאונים לא נוטלים חלק באלבום של ג'נט וכנראה שזה היה צריך לקרות.

עשור עבר מאז שהגיעה ובאמתחתה מצבור טרי ורענן של שירי פופ איכותיים ולא מאוסים, כפי שמציע האלבום הזה. זה מתחיל (אחרי אינטרו מקושקש) עם סינגל פצצות, Feedback, באדיבות מפיק ההיפהופ-אר-אנ-בי רודני ג'רקינס "דארקצ'יילד". אז אולי זה לא להיט ענק, אבל כשפידבק ייכנס לכם לראש הוא לא ייצא. וזה כיף.  

ג'רקינס תרם עוד כמה הפקות-על לאלבום, כולל LUV המטופש אך הממכר. סוס נוסף שמצטרף למרוץ הוא המוזיקאי ne-yo, או שייפר סמית בפי אימו, האיש החם בסול האמריקאי המתחדש, עם שני אלבומי סולו מצוינים ששווה לבדוק וגם שרשרת להיטים שכתב לביונסה, ריהאנה, ואחרים. סמית מספק לאלבום בלדה מצוינת המרפררת לסטיבי וונדר (This Can't Be Good) ובלדת סקס נוטפת הורמונים (ובמקרה שלנו, סיליקון).  

דופרי גם מפתיע ביציאה חזקה אחת או שתיים משל עצמו כמפיק (כמו Rock With U הנוטה לדיסקו/דאנס), אם כי גם חוטא בשלושה פילרים משעממים ומיותרים. חבל שעד האמצע, האלבום קולח, ולפתע מתחיל לגמגם. כמו בהרבה מקרים אחרים בפופ, Discipline יכל להיות אלבום כמעט קלאסי, אם היה מכיל 9 קטעים, אבל 13 שירים ועוד 9 קטעי מעבר הופכים אותו לגדוש מדי, ומעט מתיש. 

ג'נט, שלהבדיל מאחיה אף פעם לא היתה זמרת גדולה, נשמעת סקסית

כרגיל, ושומרת על תו התקן בהרמוניות המוכרות שעוטפות כמעט כל שיר. לאף אחד לא צריך להיות אכפת מטקסטים שנראה כאילו שוגרו ב-SMS. בסטנדרטים של ממלכת הפופ, המילים של ג'נט דווקא קולחות וקולעות.

בת 42, מוכיחה ג'נט ג'קסון שיש לה עוד מה להציע, או לפחות, כשמציעים לה עדיין שירים טובים. לבחורה הזאת מגיע הרבה יותר כבוד ממה שהיא קיבלה בשנים האחרונות. היא אחראית לפחות לאחד מאלבומי הפופ הגדולים של כל הזמנים – Rhythm Nation 1814. קשה להאמין שהיא תחזור לשיא הזה, אבל את ההספדים אפשר להשאיר בצד ולקוות שDiscipline הוא סוג של נקודת מפנה משמחת.

• ג'נט ג'קסון, Discipline, הליקון