הנכבה חיה ובועטת

בימים אלו, בהם מציינת מדינת ישראל 60 להקמתה, מלאו גם 60 שנה ליום בו עזבו ערביי חיפה את בתיהם. הם לא חשבו שיעברו עשרות שנים והם עדיין לא יוכלו לשוב אליהם.

ב-21 באפריל 1948, המתואר בפרטי פרטים בסיפורו של ר'סאן כנפאני, "השיבה לחיפה", עזבו את העיר בעידודם של האנגלים אלפי פלסטינים, ילדים וילדות, נשים וגברים, צעירים וצעירות, זקנים וזקנות. רובם הגיעו בסופו של דבר למחנות פליטים בג'נין ובלבנון. מיעוטם מצא מקלט לימי המלחמה בעכו, בנצרת ובכפרים בגליל. אך אף אחד מהם לא הורשה לחזור.

גם אלו שמצאו את עצמם עם תום המלחמה בעלי תעודת זהות כחולה ואזרחות של המדינה החדשה, לא הורשו לחזור לבתיהם ולהשיב את רכושם. גם 3,656 האנשים שנשארו בחיפה לא הורשו להישאר בבתיהם. ואדי ניסנאס הפך לשטח צבאי המותר לכניסה ברשיון בלבד.

מאז הפכה חיפה לעיר של דו-קיום. אנחנו, שנולדנו בה וגדלנו בה אחרי אותו יום לא ידענו דבר. בבית הספר לימדו אותנו כי אנשי ההגנה ביקשו והתחננו בפני הערבים לא לעזוב את בתיהם ב-1948. אך אם כל זה היה נכון מדוע לא נתנו להם לחזור? אפילו לא לאלו שנשארו בתוך גבולות המדינה?

בשנים האחרונות מתחיל זכר הנכבה, הקטסטרופה הפלסטינית, לחזור ולעלות על סדר היום היהודי בישראל. אך עדיין יש רבים שכל דיון בנושא מעלה את זעמם. לפני כמה שנים, בסיור שערכה עמותת "זוכרות" שמטרתה לשמר את זכר הנכבה בקרב הציבור היהודי בישראל, הושמו בחיפה שלטי רחוב עם שמות הרחובות כפי שהיו בה עד 1948. לא עברו ימים בודדים והשלטים הוסרו והושמדו. חברת מועצת העיר אף טרחה והכריזה שלא יתכן שתושבי חיפה הם אלו שתלו את שלטי שמות הרחובות בערבית וראש העיר התבקש להסביר מה קרה...

כל זאת בעיר שממשיכה להתגאות בדו-קיום יהודי-ערבי, והופכת את ואדי ניסנאס לפסטיבל של החגים בסיומה של כל שנה אזרחית. מה נחמד יותר מאשר להלך ברחובות הציוריים – כמעט כמו ביוון או בטורקיה – ולאכול ממטעמי המזרח? אך במרחק רבע שעה משם, בוואדי סאליב, תוכלו ללכת בין הבתים הריקים של שנת 1948 ולחגוג את החג החגים לבדכם, בלי הפליטים שהיו פעם תושבי חיפה. תוכלו להרהר בחייהם של מי שהיו גם הם תושבי העיר עד אותו יום לפני 60 שנה.

בהזדמנות זו נוכל לשאול את עצמנו למה לא הורשו הפליטים לחזור הביתה בסיום המלחמה. 60 שנה אחרי אותם ימים אולי הגיע הזמן לעמוד באומץ ולתהות: האמנם לא הגיע הזמן למצוא דרכים לפתרון הכאב הישן? להכיר בכבודם ובסיפורם של אותם תושבים? לשאול לרצונם, ואולי אפילו לאפשר לחלק מהם לחזור? כמה כוח ועוצמה צריכים תושבי המדינה היהודים להרגיש כדי שנוכל לאזור כוח ולהודות: אכן חיו כאן, בעיר חיפה, 70,000 תושבים ערבים והם עזבו לפני 60 שנה. אולי התייחסות אמיתית לכאב העקירה ההוא תביא להתפייסות ולדו-קיום של אמת.