מטיילים באושוויץ

כמדי שנה בערב יום השואה נפתחים הפצעים מחדש, אך משנה לשנה גם מתקהה הכאב, והזיכרונות נאלצים לעמוד במבחן הזמן. ניצולי השואה שחוו את התופת הולכים ומתמעטים, ועולה השאלה כיצד ממשים את הצו "לזכור ודבר לא לשכוח".

עם זקוק לזיכרון, עם זקוק לסמלים. משום כך אני מבין את החשיבות ביציאתן של משלחות צבאיות לפולין, בעיקר ביום השנה לפרוץ מרד גטו ורשה, בקרבה מצמררת לחג החירות. אני אפילו גאה לראותם שם, על מדיהם ודגלם, צועדים באון באושוויץ, ולחשוב כפי שהכריז שם פעם הרמטכ"ל דאז אהוד ברק: "באנו לכאן 50 שנה מאוחר מדי". 

למרות זאת, אני מטיל ספק בצורך לשגר לפולין משלחות בני נוער. הנושא עולה לפרקים בעיתונות וגורר ויכוחים הקשורים הן בעלות הכלכלית הגבוהה והן בהתנהגות פרועה של התיכוניסטים. אני מסויג מהנסיעות הללו גם משום שאני מזהה בקולם את צהלת היציאה לחו"ל: אני רואה אותם בנמל התעופה בן גוריון, שרים ומנגנים, עסוקים בהרמת המוראל וחושב על כך שעוד מעט יבכו שם יחד, בכי קולקטיבי מזכך, מרומם משהו. איני רוצה להישמע ציני מדי, אבל אין מנוס מתחושת שובע מסוימת שהמסעות הללו מבטאים.

גם אם אני מגזים וגם אם מורים ומחנכים יטענו שמתוך שלא לשמה בא לשמה, עדיין יש לתהות אם נכון להעמיד את השואה כאתוס המכונן של ההוויה הישראלית. עם זקוק לאתוס. עם זקוק לחוויה מכוננת. פעם היו אלו מצדה ותל חי. מצדה סימלה מעבר להתאבדות את האחיזה במדבר, של עם שהווייתו עוצבה בו. תל חי סימלה את אתוס ההגנה העצמית במלוא הדרו.

הסמלים התערבבו אלו באלו: שרה גיבורת ניל"י, אלכסנדר זייד, ספינות המעפילים, ברכה פולד (גיבורת ליל וינגייט), חנה סנש, גבעות הקרב של חטיבת גבעתי, השיירות ליחיעם, הגורן שבערה בתל יוסף וכעת גם אושוויץ וטרבלינקה. הנסיעות הללו, על משאבי הזמן והכסף שהם מכלים, באות באופן מובהק על חשבון דברים אחרים. בוגרי תיכון רבים לא היו בגשר עד הלום או במשמר הירדן, אך רגליהם צעדו באון במגרש המסדרים של טרבלינקה. רבים מדווחים בכנות על ההתרגשות האדירה שאחזה בהם במפגש עם העדויות האילמות לזוועה, ובכך לא מבחינים בין מטרה לבין אמצעים.

הנחת היסוד של הוגי המסע לפולין היתה שאין כמותו לתת לאלו שנולדו בארץ, מושג מוחשי לאימי התקופה. אלא שיחד עם זאת בחרו לגבש את זהותו הלאומית של הנוער, על בסיס תודעת היותו קורבן. לי נראה נכון יותר לגבש תודעה מורכבת מזו. יש משהו מסוכן בתודעה הקורבנית, כפי שכתב פעם יצחק שדה, לאחר מפגש עם ניצולת שואה (שעל ידה היתה חקוקה כתובת "רק לקצינים"): "למען אחותי זו אהיה חזק, למען אחותי זו אהיה אכזר".

הדיון על השואה ועל מרכיביה דורש דיון זהיר, רגיש ומורכב. אך דומה שהוא מתפספס בלהט הנסיעה לפולין. תוצאות המסע ומסריו הם חד ממדיים. הביטוי הקיצוני שלו הוא "מצעד החיים". כמותו, גם בני הנוער מפגינים קבל עם ועולם את הציווי הפרטיזני "ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה". גישה זו, ובעצם המניע העיקרי ליציאה בני הנוער לפולין היא המשך ישיר לטיעון הפשטני לפיו "מדינת ישראל קמה בגלל השואה", בעוד שניתן להוכיח, בקלות יחסית, שמדינת ישראל קמה דווקא למרות השואה.

תלמידים רבים חוזרים מפולין ומספרים בהתרגשות כי רק שם למדו להיות יהודים גאים. במקומות לא מעטים צוטטה המסקנה כי ב"סיורים אלה התגבשה תודעתם הציונית והכרתם הלאומית הישראלית של בני הנוער". ממש כך, בכמה דיונים בבית הספר, בסיור במוזיאון זה או אחר ושמונה ימי מסע לפולין (עם קניות בדרך), מתמודדים עם שאלות הזהות הישראלית וטעם הקיום היהודי. כפי שכתב ההיסטוריון מוטי גולני, לא צריך להיות פוסט ציוני כדי להסתייג מן הקצב, מן הדרך ומן התוכן.

כציוני גאה אני מסתייג לא רק מהמניפולציה הרגשית הכרוכה במסעות הללו, אלא בעיקר מהתופעה המבקשת לחזק את הקשר הקורבני עם ציונות וישראליות. אני סבור שהאתוס הישראלי מורכב מסמלים רבים, שהשואה הינה אחד מהם, אלא שהמסעות לפולין, מעוותים את הפרופורציות.

את השואה יש ללמד בזהירות. יש ללמוד את תולדות היהודים באשר הם, תוך זיקה ברורה להיסטוריה העולמית ולסיפורם של אלו שחיו ויצרו את בית ישראל בגולה. לא רק את סיפורם של אלו שמתו.

אני מסכים שלימוד השואה מזמן הרהורים על גורלו של עם ללא ארץ, אך גם על החיה שעלולה לצאת מהאדם. על העם שהנחיל לתרבות האנושית יוצרים גאונים בתחומי המדע, הפילוסופיה והמוסיקה, הוליד מפלצות כמו היטלר וחבר מרעיו. הבנאליה של הרוע. האם זה יכול לקרות לכל אחד? האם הרוע הזה לא רק קטע את איבריו של העם, או שמא משהו מן הארס חלילה מפעפע בו? התשובות מורכבות והשאלה עדיין נשאלת.

גילי חסקין, מדריך טיולים בארץ ובעולם

לאתר התוכן של חסקין לחצו כאן