האצולה מחייבת

לאט ובבטחה, ככל שנוקפות השנים ומתרבים המעשים, הכינוי "המשורר משדרות" שדבק לנצח בשמעון אדף רב הפעלים, כבר לא נקרא כאוקסימורון, לא נתפס כחלום הרטוב של העיר הלבנה על הלבנט, ולא נשמע כקריאת גנאי בשכונה - הוא מצלצל אחרת, מתנגן ברכות, מתגלגל על הלשון בקצב הנכון.

אדף.  "אל תחזרו על הטעויות שלנו", אמרו לו הוריו

עשרים שנה לאחר מכן, מתרגשת עליה התגלות שנייה, ומעמידה את חייה שוב בסימן שאלה. "מה זה להתקיים בעולם שהוא נפרד לחלוטין מאלוהים?” שואל שמעון אדף ומוסיף, ”הגיבורה בספר חיה בעולם שבו ההתגלות קורת אבל היא בלתי אפשרית. אז איך חיים את זה?”.

למרות גילה הצעיר, לגיבורה ברומן החדש של אדף יש לא מעט אמצעי הגנה מנטלים ואינטלקטואלים שהיא מפעילה, ולכל אורך הספר לא ברור אם היא לומדת לקבל את חוסר האונים הזה כפני המציאות עצמה או כמשהו שהיא אנוסה לחיות אותו.

"אבל אם יום אחד בא הכוח הזה, הישות או אלוהים, ונוגע בך דרך כל הפרגודים האלה, איך אתה חי את חייך אחרי זה?”, מקשה אדף וממשיך, ”כלומר, אם אתה יודע שכל מה שאתה רואה בצורה עמוקה הוא ההעתק של משהו, רק שאתה לא יודע מה זה הדבר הזה, אתה נדחף כל החיים שלך לחפש בתוך טעות שנמשכת, בתוך ספק שמכרסם בתוכך. איזה צורה יש לחיים האלה? זו השאלה של הספר”.

התגלות אלוהית

"הכתיבה עבור אורי הגיבורה היא לא דרך להגיע, אלא דרך לנסח לעצמה את החוויה שהיא עברה", אומר אדף, "היא עברה מה שמבחינתה היה התגלות, אלוהים דיבר איתה, ולרגע אחד היא הייתה במחיצת ההוויה הזאת. אני לא מחפש את האלוהים, אני לא עברתי חוויה כזאת, אני חי בעולם שבו הקול היחידי שאני יכול לשמוע זה החריקה של הצירים כשהשער ננעל, כלומר, לא בקע אור, לא בא קול, לא קרה שום אירוע ששלח אותי מהחיים הרגילים האלה".

ובכל זאת, בחיים הרגילים האלה אתה בוחר לעסוק ולגעת בדברים שברומו של עולם

"אני לא רואה סתירה. מה שמעניין אותי אלו המפגשים האקראיים שכאילו לא מהותיים אבל עדיין מייצרים מהות. כשגדלתי תמיד פסחתי על שני סעיפים, מצד אחד הייתי במסגרות דתיות, שהיתי במחיצת טקסטים שהם קנונים או לפחות נוגעים בקדושה בצורה הכי מיידית, אבל מצד שני היה גם לפתוח את הטלוויזיה ולצפות ב'עוד להיט', והמפגש הזה שהוא אקראי לגמרי הוא כמו חומר ואנטי חומר, פתאום יש פרץ של אנרגיה אחרת שהופכת להיות מהות בפני עצמה, ושם אם אתה רוצה נמצאים גם האלוהי וגם הארצי".

זה שגדלת בשדרות קשור להתמסרות שלך למספר גדול של עולמות ועיסוקים?

"כמו ששדרות היא חלק בלתי נפרד ממה שאני, גם העובדה שגדלתי בשנות השמונים היא חלק ממה שאני. באותו רגע היית גם שם וגם שם. וזה בדיוק מה שניק קייב למשל, אייקון מקומי של שנות השמונים, ניסה לעשות כל הזמן, למצוא את החיבור הזה. הוא שותה את האלכוהול שלו, מזריק את ההרואין ורואה את האלוהים. שוכב כולו מבושם ומקיא ליד כסא הכבוד, זו ההצעה של ניק קייב והתרבות הלכה לשם ברגע מסוים. זה לא היה הכרחי שזה יקרה אבל זה קרה ומרגע שזה קרה זה הפך להיות הכרחי בעולם שלי, ואני מניח שבעולם של עוד הרבה אנשים".

זה לא קשור למיקום גיאוגרפי?

"אני מניח שכן, ואם יש משהו שאני יכול להגיד באופן מובהק על תקופת החיים הארוכה שחייתי בשדרות זו העובדה שבאופן אוטומטי אתה מסמן את עצמך כזר או מסומן ככזה לכל מה שנקרא תרבות. ניסיון ההיחלצות שלי מזה שלח אותי למסע חיפושים ארוך ורצוף מהמורות. והקירות שאתה נתקל בהם, המשוכות שצריך לטפס מעליהן, הופכים להיות חלק ממי שאתה".

ואתה לא מאבד מהייחודיות שלך במסע החיפושים וההתמזגות?

"לא, זה תמיד כוח שעובד בשני כיוונים. מצד אחד אתה גדל בבית שמספק לך סביבה מאוד תומכת, ומצד שני אותו בית כבר הפנים את הידיעה שבשביל שתהיה אדם מאושר יותר הוא צריך להגיד לך ללכת. אתה רוצה להיות כמו ההורים שלך אבל הם כבר אמרו לך, 'לנו כבר אבוד, אתם אל תחזרו על הטעויות שלנו', כמו שאמא שלי הייתה אומרת לי ולאחיי".

"כילד, הדחפים שלך הם להיטמע בחברה, ללמוד מי אתה דרך מה שאתה מטמיע, וכשאתה מתחיל להתבגר מופיע הקרע הזה בו אתה רוצה להיבדל. אתה לא רוצה להיות שייך למקום שבו אתה נמצא, וכשהרצון הזה הוא גם צו חיצוני נוצר מצב מסובך בו אתה מראש יודע שלא תהיה שייך לשום מקום. כל מקום שתגיע אליו, קודם כל לא תהיה שייך. או שאתה מגיע למקום ומסתכל מהצד, או שאתה עובד כנגד זה ומנסה לפענח מה גורם לדברים להיות שייכים, מה קושר אותם לרצפה? זה התהליך שאני עברתי, לפרק כל הזמן. תהליך לא קל".

וכיום?

"איבדתי עניין, זה נשר מעלי. כל מה שיש לי לדעת על התרבות הישראלית הבנתי, אני יודע לאן זה הולך וזה לא מעניין אותי כבעבר".

ילד בעליית גג

אדף נולד בשנת 1972 בעיירה שדרות, ואת שיריו הראשונים פרסם בתחילת שנות ה-90 בכתב העת "מאזניים". הוא היה  חלק מלהקת רוק שנקראה "האצולה" וספר שיריו הראשון, עליו זכה בפרס משרד החינוך והתרבות, ואף נכנס לתוכנית הלימודים, היה "המונולוג של איקארוס".

רומן הביכורים שלו, שהיה רומן בלשי שהתרחש בתל אביב, פורסם בשנת 2004 והוא נקרא "קילומטר ויומיים לפני השקיעה". באותם שנים אדף גם שימש כעורך סדרת הפרוזה של הוצאת כתר, ושנה לאחר שעזב את התפקיד, בשנת 2006, פירסם את ספר הפרוזה השני, והרביעי אם מונים את ספרי השירה שלו, שנקרא "הלב הקבור".

"לפני שנתיים קיבלתי החלטה", אומר אדף, "שההגדרה המרכזית שלי היא שאני כותב, שכל החיים שלי צריכים להתחיל מנקודת המוצא הזו או להתארגן סביבה. זה אומר שאני עובד פחות, או עובד כמה שאני צריך בשביל להתפרנס. עברתי לגור ביפו כי זול יותר לחיות שם. אני חי בצנעה, וכל עבודה שמוצעת לי אני שוקל בהתאם לכמה כסף אני צריך. מה שיותר מעניין זה אם אני מצליח להביא את עצמי למצב שבו אני כותב או איך אני מטפל בדחף ליצור. אז לגבי שלושת הרומנים שלי, באיזשהו מקום הם תבעו להיכתב, הם הידפקו והייתי צריך למצוא דרך לשבת ולכתוב אותם".

תמיד רצית להיות סופר?

"רציתי להיות הרבה דברים - בלש, פיזיקאי, מתמטיקאי. התחלתי לכתוב מגיל מאוד צעיר, למעשה מהרגע שלמדתי לקרוא, אבל הכתיבה אף פעם לא קיבלה סוג של הגדרה. בשלב מסוים אתה ממשיך לעשות את הדברים שאחרים מפסיקים לעשות, ואז פתאום מוצא שיש לזה הגדרה בעולם. סיפורים סיפרתי לעצמי ולאחים שלי מגיל צעיר אבל לקח לי זמן להבין שאני יכול לכתוב אותם. ידעתי שאני כותב שירה רק בגיל 16, זה הרגע היחיד שבו הכתיבה שלי לבשה צורה".

ההצלחה של אדף, העובדה שכבר בגיל 20 פירסם שירים בכתבי-עת נחשבים, שבגיל 25 פירסם ספר שירה שנכנס הישר לשורותיה של התרבות הישראלית, לתוכנית הלימודים של משרד החינוך ולתודעה הקולקטיבית, לא נראית לו כסיפור הצלחה מטאורי, וחייו אינם נראים לו חיי תהילה.

"איפה החיים ואיפה התהילה? מבחינתי, אני כל הזמן בנקודת התחלה, תמיד בתחילת הדרך".

אתה מרגיש בודד?

"אני ממילא מנותק, באופן טבעי. אני לא מרגיש בודד, אם כבר אז כשאני כותב אני יותר מחובר לעולם, הרבה יותר קל לי לחוות את העולם דרך הכתיבה מאשר כל התנסות אחרת".

אמנם דיברת על עניין המזרחיות די והותר, אז בוא נסכם את זה למען הסדר הטוב והדורות הבאים.

"השאלה לגבי זהות מזרחית או לגבי האוכלוסייה ממוצא מרוקאי בישראל עברה תמיד דרך שאלת הקיפוח, הדיכוי, או שאלת העמידה מנגד לאיזה זהות ישראלית, לבנה, אשכנזית, איך שתרצה לקרוא לה. ופה הטעות הבסיסית - להגדיר את עצמך מול במקום לחקור את זה".

"אני מרגיש, לפחות ביצירה שלי, שאני מנסה להעמיד דגם אחר בו הפוליטיקה של הזהויות היא השאלה הפחותה שלו. השאלה שלו היא מטאפיסית, אסתטית ואתית, רק שהדגם הזה לא מתאים לפיגום המרכזי של הספרות העברית. המשימה שלי כיוצר היא להראות שההמחשה של הדגם לא רק שתיתכן אלא היא טבעית לגמרי, המזרחיות שלי נמצאת בזה שאני מנסה לטרוף את סדרי העדיפויות".

"בזה שאני לוקח שאלות מרכזיות לגבי הקיום האנושי וממקם אותן בהוויה שיש לה

לגמרי צביון מרוקאי, הראיתי שלא רק לסופרים ישראלים במובהק יש את הזכות לעשות את זה. מישהו מנסה לכלוא אותך עם השאלה הזאת, יש הרבה כוחות שיש להם אינטרס שתמשיך לשאול את השאלה הזאת בגלל שבאת מרקע מסוים, כי היא מנקה את נקיפות המצפון של הממסד או של השמאל החברתי או אפילו של מזרחים מקצועיים שמפיקים מזה הון סימבולי, מזה שיש עדיין אנשים שיוצאים לרחוב ואומרים – עד מתי ידפקוני? עד מתי ידכאוני? אותי זה לא מעניין".

ומה אתה עושה בנידון?

"דווקא דרך כתיבה על מקומות כמו נתיבות, שדרות או עיר מומצאת בדרום, מעניין אותי לייצר טענה מרכזית לגבי ההוויה, לא טענה שולית. הדמויות שלי לא רוצות לחוות את עצמן כשוליות, בשום ספר שכתבתי. ואת זה קשה לממסד לשאת, הוא עדיין רוצה יצירות שהמזרחי חווה את עצמו כמדוכא, לא כמישהו שמתעסק בעניינים ברומו של עולם".

"אבל ברגע שהשוליים יתחילו לחוות את עצמם כמרכז, מהרגע שבו איש משדרות יקום ויגיד שבמקום שהוא דורך נמצא מרכז הישראליות או הספרות הישראלית אז יהיה סיכוי לשינוי. במוסיקה זה קרה, היא עשתה את המעבר הזה. הדרך היחידה, אני חושב, להיאבק בסדר הדברים המעוות זה לשנות את הצורה בה אתה חווה את עצמך".