לוקחים את זה אישית
פונץ', עמיר לב ונקמת הטרקטור ממשיכים לפעול בשטח הרחק ממצעדי הסיכום. גיא חג'ג' ותימורה לסינגר מתמקדים הפעם באמנים שיכלו לצמוח רק פה. חלק רביעי
כתגובה למצעדי השירים השונים שהתגבשו לרגל חגיגות ה-60, מבקרי הבית גיא חג'ג' ותימורה לסינגר ממשיכים להזכיר לכם את הלהקות והאמנים שלמרות שפרצו פה דרך לא נכנסו למצעדים. לפרק הראשון , השני והשלישי .
רוב המוזיקאים והלהקות שעסקנו בהם בפרקים הקודמים כיום כבר אינם פעילים בהרכבים ההם. לעומתם, עמיר לב, "נקמת הטרקטור" ו"פונץ'", פעילים פחות או יותר משנות התשעים ועד ימינו. אז מהי אותה איכות מיוחדת שמאפיינת אותם? מהי החשיבות שלהם ומדוע נעלמו ממצעדי הסיכומים, ובמובנים רבים גם מהתודעה הציבורית?
גיא חג'ג': גם כשהאמנים האלה כותבים על דברים אישיים, רוח התקופה שורה עליהם ומהדהדת בטקסטים שלהם. באנגלית זה נקרא "טופיקל מיוזיק" – מוזיקה שמגיבה ישירות ובזמן אמת על המצב. הדוגמה הכי ידועה בישראל לטופיקל מיוזיק היא אביב גפן, שבשנות התשעים שר שירים אקטואליים, בין היתר על רצח רבין ועל השלום.
תימורה לסינגר: הוא גם זכה לתהודה רבה ולמעריצים. אצל המוזיקאים האלה, שהאקטואליה בשירים שלהם מתחבאת מתחת לפני השטח.
בבליקי. אסכולת "כתיבת מצלמה" (צילום: אור ברנע)
יוסי בבליקי, סולן פונץ', אומר שהכתיבה שלו משתנה לפי החוויות: "בתור כותב המילים של פונץ', אלבום חדש הוא מבחינתי צילום רחב וביתי של מצב שאני רואה. מצד אחד, זה עובר דרך הפילטרים שלי, ומצד שני, האסכולה שגדלתי עליה היא 'כתיבת מצלמה'. לא כל כך מעניין אותי מה אני מרגיש, מה רציתי ולא קיבלתי ומה כאב לי.
"חשוב לי יותר לנסות להעביר דברים שאני רואה ומרגיש מבחוץ, להעביר אותם דרכי ולהוציא מהם שיר. כשאני ניגש לכתוב אלבום הוא מונע מאיך שאני רואה את הזמן, את התקופה ואת הרוח, אבל זה נהיה אישי, כי השיר הוא עובר דרכי. אני רק זווית, אבל אני מקווה שאני זווית מעניינת".
להתענג על כל פרוסה
גיא: אלבומים של עמיר לב היו יכולים להיכתב רק על ישראל ורק בתקופה המסוימת שבה נכתבו. בשיר "עננים שחורים" למשל, הוא כותב "עוד מעט תהיה מלחמה, עוד מעט החורף יתחיל". זו תחושה שתמיד קיימת כאן, ולצידה תקווה מאוד ישראלית לשבירת השרב.תימורה: וגם כשעמיר לב מדבר על מלחמה הוא עושה את זה בצורה אישית, כי הרי הוא כותב בשיר בעצם על יחסים: "את ואני... נתענג באמת על כל פרוסת לחם".
גיא: כי את יכולה להתעכב ולהתענג עליה רק אם את לא נלחמת על הקיום שלך. המצב פולש לשירים שלו וליחסים שבהם. אני מתעכב על הפזמון: "בואי נסתלק, מקום חדש, נרגיש זרים". אני לא מכיר אף מדינה אחרת שבה כולם כל הזמן רוצים לעזוב וכולם נשארים בה. ככה גם בשיר "צרפת": לב שר על מסעדה קטנה, אבל בתכל'ס הוא רוצה להרגיש במקום אחר. או השיר "ערב ראש השנה", אלה דברים שאת לא יכולה לכתוב בתרבות אחרת.
תימורה: וליוסי בבליקי יש את השירים "סוויטת יום העצמאות" ו"ערב פורים".
גיא: על חנוכה ופסח אפשר לכתוב גם בברוקלין, אבל אלה שירים ישראליים במובהק. ערב יום העצמאות אין במקום אחר, ואם כן – הוא לא נראה כמו בשירים האלה.
תימורה: שהם בכל זאת גם יהודים, ואפילו דתיים לפעמים בדרכם, בעיקר אצל בבליקי ושלום גד.
גיא: אבל פונץ' גם הביאו תמיד משהו מיוחד, מאז השיר "עדינה" ("חייל אמריקאי במיטה"), משהו זר מבחינה נושאית.
לב. תקווה ישראלית לשבירת השרב (צילום: שאול גולן)
"בעשר השנים הראשונות שכתבתי שירים, היה לי רק חוק אחד – אסור לכתוב את המילה 'אני'". אומר יוסי בבליקי. "התחלתי לכתוב שירים בגיל 16, ורק בגיל 27 התחלתי לשבור את הטאבו הזה. כולם כתבו 'אני' וזה היה נורא מטרחן ומכביד. באיזשהו שלב נרגעתי והחלטתי שאני יכול, שזה בסדר. אז גם הבנתי שהמאזין שמקשיב לשיר ושומע 'אני' מייחס את האני לעצמו ומזדהה".
תימורה: אני חושבת שמה שמייחד את המוזיקאים שאנחנו מדברים עליהם הפעם היא המקוריות. לכאורה, גם אלה שקדמו להם היו מקוריים, אבל זו היתה מקוריות שקל יחסית ליצור - מקוריות של מחאה. כל מה ששרים בצעקה נורא קל. והמקוריות של עמיר לב, פונץ' ונקמת הטרקטור היא עדינה.
גיא: בסצינה שהם יצאו ממנה בתחילת שנות התשעים, להקות כמו "איפה הילד", "מופע הארנבות של דר' קספר" ו"גן חיות" שרו בעיקר שירי מחאה וצעקות או שירי אהבה ויחסים, ואילו אלה הצליחו לשזור את זה אחד בשני.
תימורה: בניגוד ללהקות רבות מהתקופה, כמו "כרמלה גרוס וגנר" האפלוליים והתיאטרליים, הם לא מושכים תשומת לב רבה. הם לא וולגריים ופרובוקטיביים אלא מופנמים. אבל כשמקשיבים למוזיקה שלהם מרגישים את הדקירות ואת הסכינים. אז למה הם לא נכנסו למצעדי הסיכום?
גיא: כנראה הם לא חיפשו את זה. עובדה שעמיר לב עזב את תל אביב ועבר לגליל, זה לגמרי לוותר על שאיפות הרוק-סטאר. אבל גם אם היוצרים האלה לא תמיד פופולריים, יש להם קהל אדוק שמגיע במשך שנים לכל ההופעות, כמו כת קטנה שמתקהלת סביב היצירה שלהם.
תימורה: אבל הם בטח ישמחו למכור מאות אלפים דיסקים.
גיא: ברור, אבל אני לא חושב שעמיר לב מחפש בחורות צורחות בקהל שלו. אני גם לא רואה את אבי בללי משיק כוסות כי השיר שלו נכנס לפלייליסט בגלגל"צ. הוא עושה את מה שהוא עושה, ואם אוהבים את זה או לא – זה פחות משנה לו. המוזיקאים האלה מבינים שיש לתקשורת העדפות משתנות, והם פועלים בשביל הקהל האדוק ובשביל עצמם כאמנים, למרות שזה תמיד בונוס נחמד ששיר שלך נכנס לפלייליסט. מה גם שלעמיר לב יש חוזה לחמישה אלבומים באן אם סי, כך שיש מי שמאמין בו בתעשייה.
צבעים סוריאליסטים
בחזרה לדיון. נקמת הטרקטור יכולים לקרות לא רק בישראל. הם מאוד בריטיים בסאונד שלהם, בצורה שבה בללי שר ובקול שלו, מאוד אירופאים בהשפעות שלהם. אם הלהקה הזו היתה מתקיימת באנגליה, היא היתה אגדה עכשיו.
נקמת הטרקטור. מציאות דרך נייר צלופן (צילום: אור אלתרמן)
אבי בללי, סולן "נקמת הטרקטור", מאשר שנושבת ביצירה שלו רוח אירופית: "האלבום הראשון שלנו סיכם תקופה שבה הייתי בברלין, ממרחק חמש שנים. מהבחינה הזו, אני נע בזמן לחלוטין. מבחינת רוח הדברים, הנגינה וההפקה, אני מאוד קשוב למציאות, אבל חשוב לי להעביר אותה דרך איזשהו נייר צלופן, אני לא אוהב לתאר אותה כמו שאני רואה באמת. בין אם זו גלויה ישראלית או גלויה אישית, היא לטעמי מדויקת מדי ואני אוהב לצבוע אותה בצבעים סוריאליסטים, שקצת מוציאים את זה מחיי היומיום. אני לא אוהב להיות מדויק, ובגלל שבארץ הדברים כל כך מדויקים, אז אני פשוט לא מתחבר אליהם".
גיא: בעוד שפונץ' ועמיר לב מדברים לא מעט על המציאות הישראלית כחלום על
משהו אחר ורחוק - נקמת הטרקטור מימשו את הכמיהה של עמיר לב ושל פונץ' למשהו אחר, וברחו למקום אחר במוזיקה שלהם.
תימורה: אבל גם גורלם לא שפר עליהם מבחינה מסחרית. אז באיזו נימה אנחנו מסיימים את הפרק? אופטימית? פסימית?
גיא: אפשר מעורבת. אני אישית אופטימי, כי גם אם עמיר לב, פונץ' ונקמת הטרקטור לא מגיעים למצעדים ולא מקבלים אלבומי זהב וממלאים איצטדיונים, יש להם את הקהל שלהם שהולך איתם ודוחף אותם, וזה אומר שהם ימשיכו ליצור ולהיות חיוניים ולהגיב ולפרש את מה שקורה כאן ועכשיו, וימשיך להיות מי שיקשיב להם. בעיניי זה הרבה.
ערך את הראיונות: אור ברנע
לפנייה לכתב/ת 
