המתנה המושלמת ליום הולדת (וזה לא פלייסטיישן)
בשבת ימלאו 28 שנים ליום שבת האביבי בו אמא שלי קיבלה צירי הפתעה בחודש השביעי ומיהרה לבית החולים. נולדתי תינוק קטן ("במשקל של שקית סוכר!"), מבהיק מלובן, ואם להאמין לסיפורים, גם חייכן בלתי-נלאה. מאז השתנו כמה דברים
עם הבלונד שהלך והתכהה, גם אני התבגרתי
בכל פעם שאני מביט בתמונה הזו, אני לא יכול שלא לחייך על הדברים שאספתי והדברים שאיבדתי בכל השנים שהעברתי בעולם הזה. למרות האיכות המפוקפקת, והתנועה שמסגירה את הנטיות המיניות שלי, היא מקפיאה רגע אחד מושלם, שבו לא היו לי דאגות, לא היו לי ספקות, ויותר מהכל - היה לי ביטחון מלא וברור בעולם שסביבי. הכל היה פשוט, בצורה שלא תחזור עוד לעולם.
הרגע בו הבנתי כמה שברירי העולם
התמונה צולמה בלונדון, ביום אביבי, כשאמא שלי ואני יצאנו להאכיל את היונים באמצע טיול ששינה את חיי. בדרך חזרה לדירה שבה שהינו באותה תקופה, אשה התמוטטה באוטובוס והפסיקה לנשום. מיד התאספו סביבה אנשים, ופינו את ההמון הסוער הצידה, ניסו לתת לה אוויר ללא הצלחה. "היא מתה!", שמעתי מישהי צועקת, והדחיפות רק התחזקו. אמא אחזה את היד שלי בחוזקה, ופתאום, למרות הרעש סביבנו, למרות הבהלה המידבקת, הרגשתי מוגן. זה היה הרגע הראשון בו הבנתי כמה שברירי העולם שבו אני חי, עד כמה שבריריים בני אדם. העולם ממשיך לתקתק. המכוניות, האוטובוסים, האנשים עם שקיות הקניות ברחובות, הגברת עם הפודל האפור שקשור ברצועה ארוכה-ארוכה בצבע כתום. הייתי מסוחרר.
בשבת ימלאו 28 שנים ליום שבת האביבי ההוא, בו אמא שלי קיבלה צירי הפתעה באמצע החודש השביעי ומיהרה לבית החולים כדי ללדת אותי. נראה שהטיימינג שלי תמיד היה קצת מהיר מדי, וכשבישרו לי שאני היפראקטיבי, אף אחד מלבדי לא ממש הופתע. נולדתי תינוק קטן ("במשקל של שקית סוכר!"), מבהיק מלובן, ואם להאמין לסיפורים, גם חייכן בלתי-נלאה. מאז השתנו כמה דברים, הספקתי לגדול (מאוד, ואז לקטון בחזרה), ללמוד, ללכת קדימה ואחורה בנתיבי קריירה. התאהבתי והתאכזבתי, שמחתי והתעצבתי, נפרדתי מאנשים שאני אוהב, הכרתי אנשים חדשים, עשיתי דברים ועשיתי גברים, ומתישהו בדרך לאיפה שאני היום הפכתי להיות אני.
ברגע ההוא, המונצח בתמונה המצהיבה, היה לי לחם להאכיל בו את היונים, והיו לי נעליים עם סוליה נעימה ורכה, ומכנסי ספורט ומיזע תכול עם דגל בריטניה. וזה כל מה שהייתי צריך. אבל השנים עברו, התמונה דהתה, ואיתה גם התמימות הלכה והתפוגגה. עם הבלונד שהלך והתכהה, גם אני התבגרתי. הפכתי לציני, אולי קצת מריר לפעמים, עדיין חייכן ואופטימי אבל לפעמים גם עצוב.
לחם ויונים כבר לא מספקים אותי, אבל רק השבוע הלב שלי התרחב מאושר וזרחתי כמו אידיוט כשראיתי שני דרורים עומדים על ענף, כשלידם חמישה גוזלים זעירים ומצייצים. המבוגר שבי התעצב על העתיד שמצפה לגוזלים האלו: הרבה סיכויי הישרדות אין להם. אבל הילד שבי לקח פיקוד, וגרם לי פשוט ליהנות מהרגע המקסים הזה, שתפס אותי באמצע יום די מחורבן בקפיטריה שבקומה השלישית.
בהתחלה נראה שקופידון קצת איבד שליטה
מתישהו בכיתה ו' הרגשתי משהו חדש, שונה מכל מה שהרגשתי עד היום. רגש בלתי-ניתן לכיבוש, לשליטה, שגרם ללב שלי לדפוק בצורה אחרת לגמרי. הוא היה דומה לפחד מעורבב באושר גדול, ורק אחרי כמה חודשים של תהיות וחששות ממחלת לב מסוכנת (באותה תקופה נהניתי לקרוא ספרי רפואה, ומיותר לציין שהדבר גרם לי לחרדות קשות), הבנתי – זו אהבה. בהתחלה נראה שקופידון קצת איבד שליטה, והתחלתי להתאהב על ימין ועל שמאל, בבנים, בבנות, בכל מה שזז. הראשונה היתה מלי עם התלתלים ואחר כך הילה עם השיער הארוך והגולש, ואז בא אסף עם החיוך הצחור ושלח אותי לעוד כמה שנים של בלבלות.
לבסוף הגחתי אני – אחרי שנסגרתי על הזהות שלי (פחות או יותר) ויצאתי מהארון, וזכיתי לאהוב, ופתאום מצאתי את עצמי בגיל 28, יושב מול המחשב וכותב טור אישי על יום ההולדת שלי. לפני שעה הכנתי ארוחת ערב-לילה, לפני שעתיים וחצי עברתי על הצעות מחיר לפרויקט חדש שאני עובד עליו. קודם לכן כתבתי עבודה לאוניברסיטה, באמצע שיחקתי ב-PSP שקנה לי אלון, וקצת לפני זה קניתי סיגריות וחלב בפיצוציה למטה. וכל זה נראה לי הכי טבעי והכי רגיל בעולם.
כמה מהר אנחנו מתרגלים, לעצמנו, לבית שלנו, לאנשים שסביבנו, לאחד המיוחד שאיתנו, הא? כמה פשוט לשכוח שיש לך בעצם בית נורא יפה, שהתפקיד שלך בעבודה אמנם שוחק ומעייף אבל מאתגר ואפילו מהנה, שזה מעצבן לכתוב 34 טיוטות לעבודה של חמישה עמודים לאוניברסיטה, אבל גם כיף גדול. בכל יום אני עובד על אוטומט, שוחה במים (בביצה?) שמקיפים אותי, נהנה עד כמה שאפשר ומשתדל לחייך ממש כמו הטל שבתצלום.
קצת מצחיק שרק היום הבנתי שבעצם יש לי את רוב הדברים שאני רוצה ואת כל הדברים שאני צריך. בזכות כמה מילים ומחשבות שפתאום קפצו על הכתב, קיבלתי את מתנת יום ההולדת המושלמת: ההבנה שבעצם הכל סבבה, גם אם עובר עלי השבוע הכי מחורבן, מעייף ומתסכל בשנה. נו, אתם יודעים איך זה. ימי הולדת.
לפנייה לכתב/ת 
