מסילות לדרפור - נאום שלא תשמעו
באיזו זכות אנו מבקרים את הסירוב להפציץ מסילות רכבת של מערך ההשמדה, כשהמרחק האווירי מתל אביב לדרפור שווה למרחק מלונדון לאושוויץ? נאום דמיוני של ראש ממשלה
כבוד נשיא המדינה, ניצולי השואה, עמיתי להנהגת המדינה, אזרחי ישראל.
כבכל שנה התכנסנו כדי לציין את יום הזכרון לשואה, יום הזכרון לנסיון להשמיד את העם היהודי. כבכל שנה, אנחנו מדגישים את ייחודה של השואה; כבכל שנה אנחנו נשבעים "לעולם לא עוד"; וכבכל שנה אנחנו מזכירים ש"העולם ידע ושתק".
מה חלולים הם דברינו.
מדוע אנחנו מתרעמים על מכחישי השואה ועל מדינות המאפשרות הכחשה זו, כשמדינת ישראל איננה מכירה ברצח העם הארמני בידי הטורקים? הכיצד אנחנו מדברים על שתיקת העולם, כאשר מדינת ישראל שתקה למשל נוכח הרעבה שיטתית ושימוש בתאי גזים בצפון קוריאה? באיזו זכות אנחנו מבקרים את הסירוב להפציץ את מסילות הרכבת של מערך ההשמדה, כשהמרחק האווירי מתל אביב לדרפור שווה למרחק מלונדון לאושוויץ (והסיכון בטיסה פחות באופן משמעותי)?
התשובות לשאלות אלה ברורות: יש לישראל בעיות כלכליות ואינטרסים דיפלומטיים ואיומים בטחוניים המכתיבים התעלמות מתופעות של רצח עם. מצד שני, למדינות אירופה והעולם היו אילוצים חמורים מאלה בתקופת השואה. אחת מן השתיים: אם אילוצים כאלה מצדיקים התעלמות, יש להפסיק את הביקורת על העולם שידע ושתק בעבר; ואם אין בהם הצדקה – יש להפר את שתיקתנו בהווה.
מדינת ישראל היא מדינה יהודית, מדינתו של העם היהודי. זה העם אשר הנחיל לאנושות את העקרון של "כל אדם נולד בצלם". זה גם העם שסבל יותר מכולם מדריסתו של ערך זה. בכל דור ודור חייב יהודי לראות עצמו כאילו הוא נכלא באושוויץ. אם יש ציווי היסטורי כלשהו אליו אנחנו צריכים להיות מחוייבים, הרי זה: "שומר אחי אנוכי". שומר אחי, גם במחיר כספי; שומר אחי, אפילו במחיר דיפלומטי-צבאי.
אשר על כן, בכוונתי לנקוט בשני צעדים. ראשית, הממשלה תקים במשרד החוץ ובמוסד גופים לטיפול במקרים של רצח עם, גופים אשר יפעלו בכל דרך אפשרית לצמצום הפשע ולסיוע לנפגעים. בכל שנה, לקראת יום הזכרון לשואה, יגיש ראש הממשלה דין וחשבון לכנסת על הצעדים שנקטה ישראל במאבק נגד רצח עם.
שנית, וחשוב מכך: לפני כחודש החליט הקבינט על פי המלצתי שמדינת ישראל תפסיק לעמוד מנגד נוכח רצח העם המתרחש בדרפור. הממשלה העבירה אזהרה חשאית למשטר הרשע בסודן, שאם לא יופסקו לאלתר רצח העם והטיהור האתני בדרפור, ייעשה שימוש בחיל האוויר הישראלי לעצירת או לשיבוש הפשעים הללו. מכיוון שממשלת חרטום לא הגיבה כנדרש, האזהרה החשאית הופכת בזאת לאולטימטום פומבי: אם תוך עשרה ימים לא יופסקו הרדיפות, חיל האוויר הישראלי יפעל נגד פושעי הג'נג'וויד בדרפור ונגד מטרות צבאיות בסודן כולה. אם גם פעילות זו לא תביא להפסקת הפשעים, יופצצו מתקני הנפט בסודן המממנים את רצח העם. ישראל תעשה כל מאמץ לתאם פעילות זו עם האו"ם, אולם לא תסכים עם המשכו של חדלון המעש הבינלאומי. "לעולם לא עוד!"
אל נא יתמהו אזרחי ישראל, מה לנו ולדרפור. נא לא להזכיר-כביכול שאנו עמוסים בבעיות ביטחון משלנו. חיל האויר הישראלי – היהודי – לא יזדקק ליותר מעשירית ממטוסיו כדי להציל רדופים, ולגבות מחיר מן הפושעים, ולזעזע את העולם לפעולה אמיתית. קול דמי אחינו בדרפור צועקים אלינו מן האדמה ומן השריפות ומן האוהלים. לא עוד נאטום אוזנינו.
בשבוע הבא, כבכל שנה, נאמר בצדק על חללי מערכות ישראל ש"במותם ציוו לנו את החיים". מגורשי ומורעבי והרוגי ונשרפי ונטבחי השואה ציוו לנו את הזכרון היהודי ואת החובה האוניברסלית. "לעולם לא עוד": לעולם לא ילכו עוד יהודים כצאן לטבח. "לעולם לא עוד": לעולם לא יעמדו עוד יהודים מן הצד באפס מעש כאשר בני אדם נטבחים. אם נשכיל להפוך חובה זו לקול זעקה הקורא לפעולה, אולי יזכו ששת המיליונים לזכרון של חיים.
יהי זכרם ברוך.
ראש ממשלת ישראל.
ד"ר רוני ברט, חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי, INSS
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
