"נכשלנו כאומה בטיפול בסבא וסבתא"
בהתחלה הם התביישו לספר, אחר-כך הוצפו בזיכרונות, ואז באה ההזדקנות - בעוני מחפיר. בשנים האחרונות השתנה משהו בתפישה, אבל דובי ארבל, מנכ"ל הקרן לרווחת ניצולי השואה, חושב שזה מעט מדי, מאוחר מדי: "ההחלטה האומללה להקצות להם מעט משאבים מביישת אותנו כאומה. אנחנו מוכרים את הערכים שלנו, את אמא שלנו". ראיון פרישה
ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אם מישהו היה זקוק לעדות נוספת על אודות היחס לו זכו הניצולים בישראל - כדאי להקשיב היטב לדבריו של מנכ"ל הקרן לרווחת ניצולי השואה. אחרי יותר משש שנים בהן כיהן כמנכ"ל, אומר דובי ארבל בראיון ל-ynet: אנחנו חיים בחברה שלא מטפלת כהלכה בזקניה.
"אנשים התביישו להגיד שהם ניצולי שואה", משחזר ארבל את תחילת דרכה של המדינה. "הקליטה של שרידי השואה והיחס אליהם הם דבר קשה ביותר, שטרם ביררנו. ניצולים סיפרו לי על יחס מבזה ממש - אמא שאמרה לבתה בנוכחות חברהּ, ניצול השואה: 'הוא בא משם. את לא תתחתני עם מישהו שבא משם'. אם היה לנו שכל ולב, היינו נוהגים בשרידי השואה בכבוד מלכים ופורסים לרגליהם שטיח אדום. ואנו - במקום התודה - פגענו בהם, זנחנו אותם, וגם לא היה רצון לשמוע את הסיפורים של ניצולי השואה. עכשיו השתנה משהו בתפישה, ואני שומע מהרבה ניצולים שזה חשוב להם. 'סוף-סוף שומעים אותנו', הם אומרים".
אבל בכך לא תם העוול. למרות הסבל שחוו ניצולי השואה, לא כולם
מוגדרים ככאלה. עשרות-אלפי יהודים ברחבי אירופה וברית-המועצות לשעבר ברחו מהנאצים למדינות אחרות, תוך כדי שהם משאירים מאחור את משפחותיהם, בתיהם וכל שהיה להם. מבין קבוצה גדולה זו, רבים אינם מוגדרים במדינת ישראל כניצולי שואה, לא מקבלים פיצויים ומסיימים את חייהם בעוני. מנכ"ל הקרן הפורש סבור שמדובר באפליה בלתי נסבלת.
"ההפרדה בין אנשים שהיו תחת הכיבוש לבין אלה שברחו היא מאוד בעייתית. גם האחרונים חיים לעתים במצוקה מאוד קשה, גם מעיניהם המחשבות והזיכרונות מדירים שינה. דברים שהיו מודחקים משך עשרות בשנים - צפים בעוצמות אדירות בזקנה. וחלקם נעדרים אמצעים לצרכים בסיסיים ביותר, כגון: טיפולי שיניים, מכשירי שמיעה, משקפיים, דיור ראוי, טיפול סיעודי וטיטולים. צירוף המצוקה הנפשית לזו הכלכלית יוצר קושי בל-יתואר".
פיתרון איזוטרי
הקרן, שהוקמה ב-1994, מעניקה מדי שנה סיוע לכ-40 אלף ניצולי שואה. ארבל, שמכיר היטב את הנושא ואת ההתקדמות בו בשנה האחרונה, לאור המאבק הקשה שניהלו הניצולים והשינויים עליהם החליטה הממשלה - מתקשה לברך על המוגמר: לדידו, בתקציבים שאושרו אין די כדי לפתור את מצוקת הניצולים, כאשר רק שיעור כאן מהסכום עליו המליצו אושר באוצר. "נוצר פער מאוד גדול בין הבטחה של ראש הממשלה - שלא יהיו ניצולי שואה במצוקה - לבין הפיתרון שנמצא בפועל, שהוא מצומצם, איזוטרי ומצטרף לשורה של תלאות. מבחינת אנשי האוצר, הם מאוד צודקים בראייה הכלכלית שלהם - רק הבעיה היא, שמי שעושה את השיקולים האלה עושה את זה בפרספקטיבה של ראייה כלכלית בלבד".
"ההחלטה האומללה הזו, להקצות מעט משאבים לנושא, בסופו של מביישת אותנו כאומה, כי פשוט כך אנו מוכרים את הערכים שלנו, את אמא שלנו", אומר ארבל בכאב. הוא תוהה: "איזו מוטיבציה יש לאדם פשוט לעבוד, לשלם מסים, אם זה מה שהוא עלול לקבל כשתגיע עת הזקנה? יכול להיות שהמדינה חסכה עכשיו, אך הפסידה הרבה יותר. אילו הקצתה מספיק משאבים כדי לפתור את בעיות המצוקה של ניצולי שואה, בטווח הרחוק זה היה משתלם, כי האזרחים כאן היו מאמינים שהמדינה מתנהלת כראוי".
אבל לא רק הממשלות אשמות. "הטלת
האחריות הזו", אומר מנכ"ל הקרן הפורש, "יש בה משום בריחה והתחמקות מנטילת אחריות. הלוא הממשלות משקפות את הציבוריות ואת העולם הערכי שלנו. אם לציבור הישראלי באמת היה אכפת מהנושא הזה כמו מנושאים אחרים, אזי אין לי ספק שהדברים היו נראים אחרת. כך או כך, התוצאה הסופית כואבת מאוד. אנחנו לא יכולים להתגאות ביחס שאנו מעניקים כאומה לניצולי השואה - לסבא ולסבתא של כולנו. ואם את הדיבר של 'כבד את אביך ואת אמך' איננו מסוגלים לקיים, עולה שאלה קשה לגבי זכותנו כעם וזכותנו לחיות בארץ ישראל. לכן צריך לתקן, ובמקרה הנדון - לתקן מיד, כי הימים חולפים, ומטבע הדברים, לא נוכל לעשות מחר גם אם נרצה".ארבל עובר כעת לעסוק בתחום החינוך, ולנעליו ייכנס תת-אלוף (מיל') משה שחורי, לשעבר קצין מודיעין ראשי. בנימה אישית, הוא מסכם: "היו אלה שנים עמוסות במאבקים ובגידול ניכר בפעילות הקרן. הגעתי למצב בו חלמתי שאני עצמי בשואה. לכן, הגם שהייתה זו התקופה המשמעותית ביותר בחיי, תקופה בה למדתי רבות על מי אני כאדם, כיהודי, כבן-זוג לאשתי, כאב, כחבר, כציוני - הרגשתי שהגיע הזמן להפוגה מתחום זה. וכשאני רואה את כל הרוע והכאב בעולם, אין לי ספק שהחינוך האיכותי, הערכי, הוא המענה היחיד האמיתי שיביא לכך שהטוב ינצח".
לפנייה לכתב/ת 
_a.jpg "צילום: ירון ברנר")
