ועדת הצביעות

אפשר לדבר רבות על הבוטות של גיא מרוז, על הצדקנות של אורלי וילנאי פדרבוש ועל השילוב הלא נוח בין שניהם. וזה לא שאין להם סיבות להיות כאלה, במיוחד כשצופים בסרטם "מוסר שילומים: המלחמה נמשכת", שישודר הערב (ד') בטלוויזיה.

הבעיה היא ששניהם, אנשי תקשורת ותיקים, מופיעים רוב הזמן על המסך שלנו כשהם תמיד כועסים, וכשאותו טון של כעס וצדקנות יוצא נגד חור בכביש שלא תוקן על ידי רשויות העירייה, או כל בעיה בירוקרטית אחרת, הרבדים נעלמים. וכשהרבדים נעלמים אנחנו נתקלים במוטיב הילדה שצעקה "זאב זאב", ומקשיבים, ונותנים לה להמשיך לצעוק, מבלי להתייחס.

"מוסר שילומים". לאן נעלם הכסף? 

ואם היה אי פעם מקום או זמן לנימת הכעס של הזוג (שבימים האחרונים הצליחו בעיקר להכעיס את נועם לניר, אחד ממשקיעי הסרט שלהם, עד כי דרש את 50 אלף הדולר שהשקיע בסרט בחזרה) זה הפעם, בסרטם התיעודי.

בסרט הקודם (ששודר באותו תאריך, בשנה שעברה) גילו הצופים את אסתר פרנק, שבינתיים מתה, שסיפרה לנו ש"מי שביישן נשאר עם ארנק ריק", את אליזבת דרגוצקי שסיפרה שהיא "רגילה להיות רעבה" ואת אסתר גלבלמן שביקשה רחמים כי "קר לה בחורף". לכאורה, אחרי שידור הסרט בשנה שעברה אפשר היה לחוש בתזוזה אמיתית בדעת הקהל. הממשלה אפילו הקימה ועידת חקירה לבחינת מצבם של ניצולי השואה בישראל.

אבל וילנאי פדרבוש ומרוז הבינו שהכל הוא רק כסות ערווה ולמעשה כלום לא השתנה. בסרטם החדש, בבימוי שגיא בורנשטיין, הם יוצאים במסע נוסף לאיתור והשבת הכספים השייכים לניצולי השואה. הם יוצאים בעקבות "ועדת התביעות", גוף שהוקם לפני 55 שנה במטרה לשמש צינור בין גרמניה לניצולי השואה ובעל סניפים ברחבי העולם. על פי המנדט שניתן לגוף על ידי הממשלה, והעומד בראשה דאז דויד בן גוריון, הגוף מתנהל ללא שום פיקוח.

נכון להיום, כך על פי הסרט, יש בקופת הגוף למעלה ממיליארד דולר. בישראל, לעומת זאת, יש ניצולי שואה רעבים. לאן הכסף של ועידת התביעות הולך? זוג היוצרים מגלה למשל כי ארגון "בית יעקב" שבבני ברק, מקבל 300 אלף דולר בשנה למטרת הכשרת מורות ללימודי שואה. גוף אחר, חרדי גם הוא, "גנזך קידוש השם", מקבל חצי מיליון דולר לטובת סריקת תמונות.

"מה שהיטלר לא סיים, הם סיימו"

על חשיבותם של הגופים, במידה והם אכן עושים את עבודתם, אפשר להתווכח, אבל כשבפתח אנשים רעבים, אין להם שום הצדקה. וילנאי פדרבוש ומרוז יוצאים במסע לגרמניה, ארה"ב ורוסיה ומחפשים לאן הולך הכסף. הם מגלים שועידת התביעות שמה ידה על 120 אלף נכסים בגרמניה, מכרה אותם, הכניסה את הכסף לקופתה, וכשיורשי הנכס החוקיים ביקשו את הנכס או הכסף, לעיתים הערימו עליהם קשיים.

הם גם מגלים עובדת לשעבר בועידת התביעות שתאמר להם את המשפט שיצמרר כל צופה: "ועידת התביעות ישמחו כשכל ניצולי השואה ימותו". הם ישמעו משפטים מצמררים אחרים, כמו ניצולה שתגיד: "הועדה גורמת לך להרגיש כמו קבצנית", או אחרת שתגיד: "מה שהיטלר לא סיים, הם סיימו". והם גם יגלו רשת בתי אבות, שבראשה עומד אחד מראשי ועידת התביעות, שלמרות שמקבלת כסף מהועדה, הם לא עושים אפילו הנחה לזקנים ניצולי שואה שרוצים לשכון במעונם.

בדיוק שם, בנקודה הזאת, מתגלה לרגע קט אחד, הערווה של כולנו כאזרחי

מדינת ישראל. כשמנהל רשת בתי אבות אומר, בלי מחשבה מוקדמת, שאמנם אין הנחות לניצולי שואה אבל "ניצול שואה עני מתייחסים אליו ביותר אמפטיה מסתם עני", אתה מבין, כצופה, את האמת כולה.

כי עד כמה שועידת התביעות עשירה, מדינת ישראל עשירה עוד יותר. ולרגע קט, כשהצופה מתבונן ומזדעזע מהתמונות, כדאי לרגע לעצור ולחשוב גם על הזקנים העניים האחרים, שאינם ניצולי שואה, שמדינת ישראל נותנת להם למות בחרפת רעב.

ובאותו ענין כדאי להסתכל גם בעיניים של הזקנים האחרים המופיעים בסרט המצוין: עיניהם של הגברים, הלבנים, האשכנזים, העשירים שמנהלים את ועידת התביעות, ולתהות, ולו רק לרגע אחד, כשבוחנים את אטימות ליבם, מה היה עולה בגורלם ומה היה מצבם אילו היו בוחרים מסלול חיים אחר ובמקום להישאר שם, היו באים לחיות, כאן.

• "מוסר שילומים: המלחמה נמשכת", היום, ערוץ 2 (21:00) ו-yes דוקו (20:00)