הרב'ה אמר: תישארו באירופה

- "לא שאלנו שום דבר. כל אחד ששאל את האדמו"ר - הוא אמר לא לעלות. לפני המלחמה. במלחמה כבר אי אפשר היה לדבר איתו. הוא אמר שבארץ ישראל אין דתיים".

- חשבת שאולי לא היית צריך לשמוע לו?

- "לא היה דבר כזה, לא לשמוע לרב'ה. מה שהוא אמר היה קודש", אומר איז'ק בפשטות, כעובדת חיים.

כשהגיע לכאן האדמו"ר מסאטמר ב-51' איז'ק הלך לפגוש אותו בבני ברק. "הלכתי לבקר אותו והוא הכיר אותי. הודעתי לשומרים של הרב'ה שאיז'ק כאן והוא רוצה לדבר איתך", הוא מספר ומרעיד בנחישות את אצבעו כלפי מעלה. את הפגישה עם הרב'ה הוא זוכר לפרטי פרטים, גם ממרחק של 57 שנים אחרי. איך היו שם הרבה מאוד אנשים, וכמה קשה היה להגיע אליו וגם את השאלות ששאל הרב'ה וגם מה ענה. "הוא לא שאל אם ההורים חיים, הוא שאל שני דברים: שעיה לייבט? (שעיה חי?), ואם אני נשארתי דתי. אמרתי שכן". המפגש היה קצר, תור האנשים מאחוריו ארוך ודוחק. לא היה זמן לדבר, בטח שלא לספר על מה שקרה שם.  

מכל המשפחה נותרו רק איז'ק ואחיו הגדול שעיה, שלמד בישיבת סאטמר, וגם אסתר בת דודתם. אחרי המלחמה חזר איז'ק לעיר בויינשט שבטרנסילבניה (כיום רומניה), עיר הולדתו וכמה חודשים לאחר מכן הגיעה גם אסתר מאשוויץ. הורי שניהם, שתי אחיותיה של אסתר, 12 אחיו של איז'ק, אף לא אחד מהם נותר. הם היו מבין 139 היהודים שניצלו בשואה, מתוך 60 אלף שהתגוררו בעיר. השניים, אודים מוצלים מאש, נישאו ב-45', עלו לישראל והיו בין המייסדים של מושב צפריה שבמרכז הארץ. בישראל, כמו בימים שלפני המלחמה, איז'ק היה איכר ועבד את אדמתו. דמותו הרכובה על הטרקטור, בדרך לבית הכנסת או בחזרה מהפרדס, הפכה לאורך עשרות שנים לחלק מהנוף הטבעי של המקום.

אוד מוצל מאש

בתמונת אילן היוחסין התלויה על קיר הסלון הקטן, משובצות תמונותיהם של בני הזוג במרכז, בין הגזע לענפים. מעליהם, משתרגים ענפים מלבלבים כלפי מעלה, עליהם צומחות התמונות של שלוש הבנות ושל הנכדים. מתחתם, רשימה ארוכה של שמות אלו שנותרו שם, אלו שלא הצליחו לשרוד את התופת, ההורים והאחים שחייהם נגדעו באיבם. השמות לאורך שדרת העץ, הם אותם השמות. החיים קרויים על שם המתים.

בליל שמחת תורה באו לקחת את כולם מהבתים. זה היה ב-6 לאוקטובר 1941. איז'ק היה בן 21, בחור צעיר ומורגל בעבודה פיזית במשק החקלאי שפרנס את כלכלת הבית. "היינו 1200 בחורים ומתוכם בחרו 200. ואני הייתי חזק", הוא מניף את ידיו כלפי מעלה, קומץ אגרופים רפים להקשיח את שריריו, "ולקחו אותנו לאוקראינה. שם עשו בורות ביער וירו בהם ואנחנו קברנו אותם. חילקו לנו שק של 50 קילו עם סודה קאוסטית כדי לפזר על הגופות שלא יסריחו, שירקבו מהר".

לא עזבו את התהילים

מכל אותם הרוגים שקבר שם, הוא זוכר את הבחורה הצעירה והמתה שהמשיכה להחזיק את ספר התהילים בידה. "בחורה מתה, שם, על הבחורות, נשים, זקנים ילדים. הכול היו שם בבור. אלפים של יהודים הרגו שם, ואני לקחתי את התהילים", הוא מפנה באצבע כלפי ליבו ואחר כך מנגב בגב ידו דמעה, ממהר למחותה.

עד לאותו יום שבו האמריקנים הגיעו, ה-8 במאי 45', זה מה שהוא עשה. קבר אנשים. כשהסתיימה העבודה באוקראינה הוא נלקח לחזית הגרמנית כי היה צריך מישהו שיעשה את העבודה השחורה. "שלוש שנים עבדתי בעבודה הזאת. הייתי עם חבר שלי והיינו צריכים לקבור 100 חיילים רוסים כל יום בחזית בסטאלינגרד, כדי שהגופות לא יסריחו. האמריקנים זרקו פצצות ועשו בורות. זה היה המזל שלנו. כל אחד מיהר להכניס מהר לבור כדי שלא יצטרך לסחוב רחוק", הוא מסביר. כשהגרמנים החלו נסוגים, כבר לא היה צריך את איז'ק בחזית ושלחו או למחנה הריכוז וההשמדה מאטהאוזן שבאוסטריה. "הביאו לשם יהודים ואנחנו היינו צריכים לקבור אותם", הוא מספר תוך שהוא שולח עין בוחנת מעת לעת, בודק אם עדיין מאמינים למה שהוא מספר. הוא עבד שם במשך שלושה חודשים, במשמרות של 8 שעות, ויום ולילה קבר אנשים.

הרב סאטמר בורח, ובונה את החסידות בארה"ב

ובינתיים, האדמו"ר מסאטמר, הרב טייטלבוים בורח, ומהגר לניו יורק ב-1944, כשהוא בן 56, הרב יואל טייטלבוים מקארפטו-רוס שבטרנסילבניה הצפונית, יצא ב"רכבת ההצלה" של הפעיל הציוני, ישראל קסטנר, באמצעותה ניצל מאירופה הבוערת והגיע לישראל. מרביתה של חסידות סאטמר, אשר על פי ההערכות מנתה כ-200 אלף איש ערב השואה, נכחדה במחנות ההשמדה. על זאת ספג ביקורת מחוגים ציוניים בטענה שנטש את אנשיו בעת שהיו במצוקה ובסכנת חיים. חסידי סאטמר לעומת זאת מאמינים אחרת. לדבריהם, "האדמו"ר הוא זרע קודש, עמוד התווך, הצינור דרכו מגיעים החסידים לקב"ה". אלמלא היה ניצול בשואה, מאמינים בסאטמר, החסידות היתה נכחדת יחד איתו ונעלמת. מדי שנה בכא' כסליו מציינים בסאטמר, במעמד מרשים של כל החסידות, את היום החשוב בשנה עבורם - "יום ההצלה" - היום בו האדמו"ר עלה על הרכבת של קסטנר.

כשנה לאחר שהגיע לארץ, היגר לארצות הברית, קבע את מושבו בפרבר הניו-יורקי וויליאמסבורג והחל באיסוף שארית הפליטה. כיום, 63 שנה בתום המלחמה, מונה סאטמר כ-100 אלף נפש, מחצית ממה שאבד בשואה. סאטמר היא החסידות הגדולה בעולם וחסידיה מתגוררים בעיקר הרחק מהמדינה הציונות - בארה"ב, בלגיה ואנגליה. כאלף חסידים בלבד מתגוררים בישראל, לשמירת אחיזה בארץ הקודש. למרות שהותו בחו"ל, הוא המשיך לכהן כאב בית הדין של העדה החרדית והחזיק בסמכות להכריע בענייניה עד לפטירתו ב-79'.

את ההשתקה ניתן להסביר בכך שהקהילה החרדית ספגה מכה פיזית עצומה, אך במקביל החרדים ספגו מכה אידיאולוגית כואבת מהציונות. השואה הוכיחה בצורה הברורה ביותר את צדקת הדרך הציונית, גם בטענתה כי הישארות בגולה תוביל לאסון, וגם בטענה שקיומה של מדינת ישראל הכרחי. לאחר השואה הציבור החרדי היה מרוסק. הרבנים הדגישו את חשיבות שיקום עולם התורה, שחלק כל כך גדול ממנו חרב. לא היה צורך ומקום לשאלות קשות ולסיפורים היסטוריים. גדולי ישראל חששו שלימוד מסודר של השואה יעורר בקרב הדור הצעיר שאלות שיוותרו ללא מענה. הם סברו שאנחנו חיים קרוב מדי לאסון, בתקופה שבה 'מתינו עדיין מונחים לפנינו', וכי התשובה כעת היא להתחזק באמונה.

בספר ההשקפה שלו, 'ויואל משה' אשר פורסם בשנת 1967 מציג הרב טייטלבוים את השקפתו האידיאולוגית-רוחנית לשואה ובכך הופך לרב החרדי היחידי, עד היום, שהתמודד עם שאלת השואה, ולא, הוא לא שאל איפה אלוהים היה בשואה. את האשם הוא תולה בתנועת ההשכלה ובממשיכת דרכה, התנועה הציונית.

בדרשות שנשא בפני חסידיו לאורך השנים ששיקם את חצרו המוכה וההרוגה הוא תקף את הציונות החילונית המשתמשת בשואה ככלי לצידוק מוסרי להשתלט על רוב העם היהודי וארץ ישראל. זו, לדעת סאטמר: ציונות חסרת אלוהים, שהעזה לגרש מתוכה את הבורא ולטעון לתבונת האדם ולאחריות לגורלו ולגורל העולם. הציונות כבשה את ישראל בשביל להקים בה מדינה חילונית, רגילה, לא יהודית, מחללת קודש, תוך שהיא מנצלת את השואה כעילה להתיישבות ולגירוש הערבים.