קורסיקה: אי של תגליות

הים התיכון, העריסה הכחלחלה של התרבות האירופאית, מצדיק בכל פעם מחדש את מעמדו כיעד תיירותי מספר אחד בעולם. קרוב כל כך, זמין כל כך ויחד עם זאת, בכל פעם מפתיע מחדש.

הים התיכון הינו מארג צפוף ומגוון של נופים, עמים ותרבויות. נסיעה בארצות הים התיכון כרוכה בדרך כלל במעברים קיצוניים מאד ממקום למקום. אך גם הטיילים הוותיקים, אלו שהסכינו לניגוד, הבלתי אפשרי כמעט, מאזור לאזור, נפעמים כשהם מגיעים לקורסיקה.

לא אחטא בהגזמה אם אציין כי קורסיקה הוא ההררי והמגוון ביותר מבחינה נופית, מכל איי הים התיכון. יש בו הרים שפסגותיהם מושלגות עד חודש יולי, קו חוף שאורכו 1000 ק"מ, שמורת טבע עתירת ממדים, מדבר, אדמות ביצה וחורש נהדר.

דומה כי האי הזה תלוש קמעה; יוצא דופן משהו, מוזר כלשהו. להבדיל מנופי הים התיכון, הגירניים ברובם, קורסיקה הינו אי גרניטי, שנופיו המיוערים מהווים שילוב מוזר בין אזור ההר הגבוה של סיני לבין לב אירופה.

הרחק מנתיב התיירים השחוק

קורסיקה, או קורס (Corse), כפי שהיא נקראת בצרפתית, היא האי הרביעי בגודלו בים התיכון. שטחו 8,722 קמ"ר, והוא מונה 280,000 תושבים. האי נמצא בין הים הליגורי לים הטירני, מצפון לאי סרדיניה, מעבר למפרץ בוניפציו, וכ-170 ק"מ מדרום לצרפת.

קורסיקה הינו ההררי והמגוון ביותר מבין איי הים התיכון. מכמה בחינות נדמה שמדובר לא באי קטן יחסית אלא ביבשת; יש בו מכל וכל: שמורת טבע עתירת מימדים ("הפארק האזורי הטבעי של קורסיקה"), קרקעות ביצתיות, מדבר (!) לא מיושב (De'sert des Agriatese), קניונים עמוקים ונופים ירוקי עד המורכבים משמורות יער נהדרות או מחורש צפוף ונמוך יחסית.

הררי ומגוון. האי קורסיקה (צילומים: יואל שתרוג - אדמה יוצרת)

קורסיקה איננה נמצאת בדרך כלל לאורך נתיבם הכבוש של התיירים. מבין גלי המטיילים הפוקדים את חופי הים התיכון ואתריו, רק רסיסים נוחתים באי הזה; למעט השכנים, צרפתים ואיטלקים. האחרונים חיבבו תמיד את המחוז שמרגישים כי נגזל מהם, ואילו הצרפתים, אשר בעבר התייחסו אל האי כאל אזור נידח, גילו לאחרונה את קסמו, ופוקדים אותו בהמוניהם.

הוא קרוב יחסית לצרפת ובנוסף לכך, יחד עם כמה איונים הסמוכים לו, הוא מחוז צרפתי לכל דבר. האמת, יש לומר, כי היחס הצרפתי לאי הינו דו ערכי, כמו יחס הקורסיקאים לצרפת. בשנים האחרונות מתגברים הקולות החותרים לעצמאות קורסיקה. קולות אילו מוסים קודם כל על ידי המקומיים עצמם, החוששים מהתמודדות עצמאית עם מטלות של כלכלה ובירוקרטיה.

החופים הכי יפים

האזורים ההרריים, הגבוהים יותר, נמצאים במזרח. אלו הם רכסים רמים ומבותרים להפליא. הרי גרניט חרוצים על ידי נקיקים שוצפי מים, קניונים גרניטיים ההולכים וצרים עם העלייה בגובה, בריכות טבעיות ענקיות, הנראות למרחוק כטיפות של איזמרגד, בתוך השפע הירוק שפה ושם מנוקד בחום.

נקיקים שוצפי מים. האיזורים ההרריים (צילום: יואל שתרוג)

במקומות רבים ניתן לנסוע בנוחות יחסית, עד לגובה שמעל היער, לפסוע בין הבולדרים הענקיים שהתגלגלו מן הפסגות, ולהציץ לירוק אין סופי ההולך ועבה ככל שיורד מטה. הנופים מקנים תחושה של אזור "לא מתורבת" עדיין, אך בשום פנים לא נטוש. ההרים זרועים כפרים ססגוניים, שצביונם האירופאי רק מוסיף לבלבול שהאי הזה משרה על המבקרים בו.

היופי ההררי הזה נופל בבת אחת לחופים, שדומני שהם היפים בים התיכון. בשום מקום לאורך חופיו הארוכים של הים הזה לא נראים כאילו מפרצים עגולים, בהם חורש ה"מאקי" (סוג צמחייה) הים תיכוני, יורד עד לקו המים ממש. ובכמה מקומות מזדקרים עצי אורן ענקיים, שהגלים מלחכים את גזעיהם. החופים היפים יותר, נמצאים לדעתי במערב ובדרום, שם הם עשירים במפרצים, ובהם סלעים וצוקים גבוהים. חופי המזרח לעומת זאת, מישוריים ונמוכים. ההמראה שם פחות דרמטי, אך ניתן למצוא שם רצועות חוליות יפהפיות.

במהלך ההיסטוריה התרכזו תושבי האי במיוחד בגבעות, בשל סכנת שודדי הים, שהרבו לתקוף, ובשל החסרונות הברורים של המישורים, כגון חום, ביצות, וקדחת, שהודברה רק בשנות הארבעים. בין ההרים ואזורי הגבעות מצויים כמה מישורים ונמתחים כמה עמקי אורך, שם מרוכזת כיום מרביתה של אוכלוסיית ההר. התיישבות לאורך החוף מאוחרת יחסית. יוצאות מכלל זה הן שתי הערים הראשיות של קורסיקה: אג'סיו ובסטיה.

יותר איטלקיים, פחות צרפתיים

הגיאוגרפיה האנושית של האי הינה הרבה יותר איטלקית מאשר צרפתית. מאתיים שנות שלטון צרפתי השפיעו מעט יחסית על האי. כנסיות הבארוק האיטלקיות, המצודות הגנואזיות, המסורת הפולחנית ואפילו השפה המקומית, בהן ניכרת ההשפעה הטוסקאנית, כל אלו מראים זיקה תרבותית מובהקת אל השכנה האיטלקית.

יותר איטלקית מצרפתית. הגיאוגרפיה האנושית (צילום: יואל שתרוג)

בפניהם של התושבים ניתן לזהות את חותמם של העמים השונים ששלטו באי הנמצא בלב הים התיכון. כך ניתן לראות שם תערובת של טיפוסים בהירי שיער וגבוהי קומה וטיפוסים נמוכים ושחרחרים. בערים יושבים צרפתים רבים ובקארג'ז (Carges) צאצאי יוונים שהתיישבו שם במהלך המאה ה-17.

לאורך דורות נודעה קורסיקה כאי של שודדים, ועד לאחרונה רווחו בה מנהגים שלא עולים בקנה אחד עם מה שאנו מזהים כתרבות אירופאית, כמו למשל מנהג הוונדטה (Vendetta ) הלוא היא נקמת הדם שרווחה בין משפחות יריבות - מנהג שפורסם במערב הודות ל"קולומבה" - ספרו הנודע של פרוספר מרימה.

השפה הרשמית היא צרפתית, הרי האי שייך לצרפת מאז המאה ה-18, אך בשנים האחרונות, כחלק מביטויי לאומיות ההולכת וגוברת, מרבים התושבים להשתמש בלשון הקורסית. לשון שמוצאה, כנראה, מניב סארדי, שעבר לאטיניזציה והושפע מהניב הטוסקאני בעת שלטון פיזה במאות ה- 11-13. הקורסית שעברה התפתחות משלה ונוספו לה מלים מקומיות, צרפתיות וערביות, עדיין קרובה יותר לאיטלקית מאשר לצרפתית.

הטיול לקורסיקה הינו איפוא טיול המשלב נופים מופלאים, חופי זהב שזורים בכחול, נוכחות אנושית רבת רושם ואף שרידי עבר. ידועים במיוחד הם המגאליתים המצויים בחלקו הדרומי של האי, סמוך למפרץ בוניפציו. אילו הם מבנים מונומנטאליים, אולי מבני קבר, אולי מצבות, המהווים שרידים אילמים לתרבות שפרחה כאן במעבר בין האלף השלישי לאלף השני לפנה"ס.

בעת נדידת העמים הגדולה שאירעה בשבר שבין תקופת הברונזה המאוחרת לתקופת הברזל הראשונה, חדרו לאי פולשים מהאי השכן סרדיניה. היו אלו ימים של שידוד מערכות, שבמסגרתם נדדו עמים מאי אחד למשנהו, אחד מהם היה הסארדים, או ה"שרדניים" כפי שכונו על ידי המצרים הקדמוניים. הם בנו מבצרים ומגדלי פולחן, המוכרים מסרדיניה ונראים כמגדלים גליליים גבוהים בנויי אבני גוויל. השרדניים היו חלק מהתנועה הגדולה של עמים שנעו ברחבי האגן המזרחי של הים התיכון. חלקם הגיע לארץ ישראל, והידועים ביותר מביניהם הם הפלשתים.

שרידי עבר מרשימים הינם גם המבנים הרומאיים ששרדו ב-אלרייה (Ale'ria) שבחוף המזרחי וטביעות רגליהם של כל העמים שעברו כאן בדרכם ממקום למקום והטביעו פה את חותמם. אמנם, השרידים ההיסטוריים, אינם מרשימים כמו בסיציליה שבדרום או בצמתים מרכזיים כמו טורקיה ואיטליה. אך מראה הכפרים בעלי החזות האירופאית, הכנסיות הרומנסקיות הניצבות מעל אפרים נטועי זיתים או כרמי ענבים, מוסיף יותר מקורטוב של עניין לקסם הכללי.

חלקות אלוהים קטנות

מיקומה בלב הים התיכון, סמוך כל כך לאיטליה וצרפת, משך אליה כובשים ומתיישבים רבים, אך דומה ואירועים סוערים אלו אינם ניכרים בנופה וביישוביה של קורסיקה, שבניה אינם עושים דבר כדי לטפח את האתוס הסוער של עברה. נהפוך הוא, המטייל לאורך שבילי ההרים המתפתלים בין הכפרים הציבוריים פוגש עם מנומנם, שמרבית בניו טרודים בעיקר בפרנסה יומיומית, באוכל בסיסי וטעים וביין משובח.

אם נגענו בתושבי האי, הם כאמור אינם צרפתים אלא קורסיקאים. אף פעם לא הסכמתי לתדמית השלילית שהדביקו לצרפתים, אך גם מי שנגוע בדעה קדומה כלפי הצרפתים ודי בשמע השפה הצרפתית כדי לצמרר את עורו, חזקה עליו שיאהב את הקורסיקאים. זהו העם מסביר הפנים והלבבי ביותר שפגשתי באזור הים התיכון ואולי באירופה כולה. התושבים המקומיים אינם ממהרים להכניס זרים לביתם פנימה, אך יוצאים מעורם כדי לסייע לזר.

רק חלק קטן של האי הפראי הזה מעובד. כמה עמקי אורך, מספר מישורים, וחלקות אלוהים קטנות הנראות למרחוק כמטליות זעירות הפזורות בין איתני הטבע. איכרי האי מגדלים בעיקר כבשים, שמחלבן מייצרים גבינת רוקפור משובחת, פרי הדר וגפנים מהם מייצרים יין אדום שהמקומיים גאים בו (אם כי הוא כבד מעט לטעמי).

באשר לדייג, הים התיכון איננו ידוע כמעשיר במיוחד את המתפרנסים ממנו, כלל זה נכון גם לגבי דייגיו של האי המוריק. גם המחצבים אינם עונים על הציפיות המתעוררות נוכח סלעי היסוד עתירי המינרלים. מעט ברזל, נחושת ומנגן, בכמויות הגדלות והולכות, אך עדיין לא בכמות משמעותית. כנראה שמקור ההכנסה העיקרי של התושבים בעתיד יהיה התיירות.

לא מהווה מקור דייג עשיר. הים התיכון (צילום: יואל שתרוג)

האוכל בקורסיקה איננו "גורמה". הוא חסר את העידון האיטלקי ורחוק מאד מהישגיו של המטבח הצרפתי. יחד עם זאת, מסעדות הכפרים מציעות צלי בשר ומאכלי קדירה משובחים, אותם מבשלים עם כמות הגונה של שמן זית וגודש מוגזם יחסית של תבלינים. מרבית התבשילים מבוססים על בשר חזיר, שבכפרי הצפון אינם ניזונים מהאשפה כפי שמוכר במקומות רבים, אלא מוזנים בערמוניות (ערמוני סוסים – Horsechesnut) המעדנים את בשרם.

המאכלים מועשרים בעשבי תיבול טריים, הנקטפים בחורש המאקי ומקנים לו טעם וארומה ייחודיים. ככל שיורדים דרומה המטבח נעשה כבד יותר וחריף יותר. האכל בצפון מתאים יותר לחך האירופי. לבעלי החך המתוק מציעות המסעדות הקטנות שבצידי הדרך את הפולנטה - (Pulenta) עוגת הערמונים הקורסיקאית.

מודיעין שלום

עונת שנה מומלצת: הקיץ איננו מומלץ בדרך כלל לטיול בארצות הים התיכון. חודשי יולי אוגוסט אידיאליים לרחצה בחופי הים ובבריכות הטבעיות אשר בנחלים. אולם בתקופה זו האי גדוש בעשרות אלפי מבקרים והמטייל שברח אל השקט עלול למצוא את עצמו בפקקי תנועה בחיק הטבע. ספטמבר נעים הרבה יותר והיער מתקשט בעלי שלכת צבעוניים.

הגעה: נמלי התעופה העיקריים של קורסיקה נמצאים באג'סיו, באסטיה, קאלווי ו-Figari. אפשר להגיע במעבורת מג'נובה (גנואה) או מסרדיניה הסמוכה.

תחבורה: האמצעי האידיאלי לטיול באי הוא ברכב. קשה מאד לסמוך על אוטובוסים, הם אינם מגיעים למקומות רבים ומחיריהם גבוהים. קשה עוד יותר לסמוך על טרמפים. רכב פרטי מאפשר להגיע לכל מקום בנוחות גדולה יחסית ומאפשר ליהנות מפינות החמד הרבות השזורות לאורך הדרכים. הנוסע ברכבו יכול לבחור צירי נסיעה יפים יותר ועמוסים פחות.

חסרונו היחידי של רכב (בנוסף למחירו) הוא שהנוהג בו מחמיץ את חוויית הרכבות. לא מדובר כאן ב-TGV של צרפת אלא במהדורה ישנה ואנכרוניסטית שהזכירה לעורכי מדריך "לונלי פלנט" את הרכבת ההודית המקרטעת אל סימלה שלרגלי ההימלאיה. גם אם הם מגזימים לגבי האיכות, הם לא מגזימים בחווייה. הרכבות הקורסיות נוסעות בנוף עוצר נשימה, עוברות על פני מערכות של גשרים ומפלחות את ההרים במנהרות ארוכות.

קוקרסיקה חווייתית ברכבת, ברכב ובעיקר ברגל. האי מרושת במסלולי ההליכה המעולים, ביניהם mare á mare (מים אל ים) והמסלול המפורסם יותר – Grande Randonnee 20) GR 20), שאורכו 220 ק"מ, מ-Conca עד Calenzana.

לינה: הבשורה הפחות טובה לגבי קורסיקה היא בתי המלון. ראשית כל, אין מספיק. היזמים המעטים (יזמות היא מילה שלא כל כך מתאימה לקורסיקה), אינם מדביקים את קצב התיירות המתפתחת ובעונת הקיץ כמעט ואי אפשר למצוא חדר פנוי. מה שקשה ביוני ובספטמבר איננו אפשרי כמעט בחודשי יולי אוגוסט. בתקופה זו המחירים קופצים בשיעורים ניכרים המגיעים ל-%200 כמעט, ועובדיהם החביבים בדרך כלל, עלולים להחמיץ פנים מרוב עומס.

אכן, אין מנוס מלהזכיר את המחירים, הקוץ (הכואב) באליה הקורסית. יקר כאן. בכל מהמקומות יקר מאד, יקר נורא. גם אם לנים בחוץ וגם אם אוכלים ארוחות מאולתרות בסופר מרקט (איך אפשר, כשמריחים את הניחוחות העולים מהמטבח), הסך הכולל כואב בכיס.

בשלב זה מבקרים באי בעיקר חובבי הטבע הנהנים מהקמפינגים, המלונות הביתיים ומהשבילים המסומנים בקפדנות. חובבי ים נהנים להתפרקד על החופים הנפלאים. בעתיד ימצאו יזמי התיירות הצרפתיים, את הדרך כדי להביא לכאן את ההמונים, את התיירים כבדי הממון, אלו המתאכסנים במלונות יוקרה גדולי מימדים, מבזבזים את כספם בקזינו ובחנויות שנבנו למענם. ייתכן מאד שכשאילו יגיעו, יפוג הקסם.

בכתבה הבאה: לאן לטייל בקורסיקה.

• מהודו ועוד עולם - כל הכתבות
  

• לאתר הבית של גילי חסקין