כצאן לטבח, נוסח שנות האלפיים

היה ברור שביום מן הימים, ביום השואה, מישהו ינסה להעלות מן האוב את מה שהיה לסלוגן של החברה הישראלית הצברית בשנים הראשונות להקמת המדינה: "היהודים הלכו כצאן לטבח". אם הגרמנים לא הצליחו לסיים את מלאכתם הנלוזה, הרי היו ישראלים, יהודים "אמיתיים", שהתנדבו לשבור את נפשם הפצועה של הניצולים שהגיעו ארצה, בכינויים "סבונים" וכדומה.

קביעתו של עמית סגל, לפיה השואה הייתה תבוסה לאומית תוך ציון העובדה שמשפחתו ידעה את מה שמצופה ליהודים באירופה ולכן עלתה לישראל, יש לה משמעות רבה לגבי תוצרי התרבות הישראלית: אנחנו הצברים, יפי הבלורית, האמיצים והקוצניים, עומדים לעומת מוגי הלב, הצאן שהלך לטבח, מייצגי הפחדנות והגלותיות. זהו תוצר מובהק של התרבות הישראלית המצ'ואיסטית אך הרדודה, מלאת היהירות וחסרת כל ידיעה מעמיקה.

ייתכן שיש המכים על חטא על שנולדו למשפחות של ניצולים. ניתן להבין אותם, כי המעמסה שהם נושאים עצומה. ואני , דור להורים ניצולי שואה שבנו את ביתם בישראל לאחר ששרדו את התופת גאה להיות כאן ולגדל את משפחתי במדינת היהודים.

שנים רבות טענתי ועודני מאמין באמונה שלמה שהחברה הישראלית המנציחה את השואה משלמת מס שפתיים בלבד. רובם של האזרחים אינם יודעים על השואה וגם אינם מוכנים לגעת בה. זה היה הטון הניתן עוד בקום המדינה: נשכח את הגולה, נחריב את התרבות האירופית ובמקומה נקים תרבות ישראלית, ציונית, לוחמת ואמיצה. ואם כבר ניזכר בשואה - נעשה זאת רק כדי להלל ולשבח את מה שהמחשיבים עצמם ציונים עשו, וכל מה שעד 1948 אינו נחשב.

החברה הישראלית ידעה היטב להשכיח את זיכרון השואה, אך כשהייתה הזדמנות לגזול את כספי הניצולים שנועדו לשקם אותם, היא עשתה זאת ללא רתיעה. ייתכן שחלק מהכספים שנועדו לניצולים יועד לאחר שנים ל"מפעל הציוני האמיתי", זה שקם לנגד עינינו לאחר מלחמת ששת הימים.

אולי יש קשר הדוק בין ששת המיליונים לבין ששת הימים וששת ימי הבריאה: מלחמת ששת הימים הייתה נקודת המפנה עבור רבים: המשיחיות החלה את דרכה וכל חזות החברה הישראלית, מבחינתם של אלה, היא מימוש החזון המשיחי. כוח הזרוע וכוח המשיחיות הם השילוב המנצח לדידם. עבור המשיחיים החדשים, ההיסטוריה היהודית המודרנית החלה בשנת 1967. מלחמת השחרור בסדר, מלחמת קדש בסדר, אך אם כל המלחמות היא מלחמת ששת הימים. ברור לנו גם למה. אך מכאן ועד לשאלה באיזה צד אנחנו, ששת הימים או ששת המיליונים, הדרך ארוכה.

אלה החושבים כך מייצגים את הרוב. אך מי שאיננו יודע שלמלחמת ששת הימים יש אתר הנצחה, כפי שיש למלחמת יום הכיפורים ולכל מלחמות ישראל, הרי שמן הראוי להזכיר לו: בתי הקברות הצבאיים הם עדות חיה לגבורתם של אלה שחרפו נפשם עבור המדינה, ביניהם רבים מאוד בני משפחות של ניצולים. למזלם של אלה שנפלו על הגנת המולדת, יש להם קבר, יש להם שם, יש זיכרון שלא מש. לששת המיליונים אין ששה מיליון קברים. אפילו שמותיהם לא תמיד ידועים.

ויש עוד ששה מיליון: אלו שהקימו את ביתם בישראל ורוצים בקיומה. מבין אלה יש רבים שניצלו מן התופת והיו לפה למיליונים שמתו על קידוש השם. מי שזכה לדווח מאדמת פולין המזוהמת, ספק אם הפנים את אשר כל בן אנוש ראוי שיפנים: ללא עבר אין עתיד.

ששת המיליונים שנרצחו והושמדו ראויים לכל הנצחה. הם היו המגש שעליו ניתנה המדינה. מבחינת ניצולי השואה, הקמת המדינה הייתה נס, לכן הם נהרו אליה ועבורם היא הנכס היקר מכל. אך הם שתקו והחניקו את רגשותיהם. הצברים המשיחיים לא ידעו לעשות זאת אף פעם.