זקוף ת'אוזן

מזה חמישה שבועות אנחנו נוברים בקטלוג המוזיקה הישראלית ומחפשים את האוצרות שהושלכו בצד הדרך: אמנים שהביאו משהו חדש וחשוב לאילן היוחסין של המוזיקה הישראלית, אך בשלב הסיכומים לא הוזמנו למסיבה הגדולה.

בפרק הראשון דיברנו על זקני צפת, המכשפות ופוליאנה פראנק, בשני התרכזנו בשלמה גרוניך, הצ'רצ'ילים וששת, בשלישי התעכבנו על אפלת האייטיז של הקליק ומינימל קומפקט, ובפרק שעבר תהינו איך יוצרים כל כך ישראליים כמו עמיר לב, פונץ' ונקמת הטרקטור לא כובשים את מצעדי השישים, או לפחות לוקחים בהם חלק.

רגע לפני יום העצמאות הגיע גם הזמן שלנו לסכם. וכמו הרבה דברים, גם לסיכום שלנו יש שלושה חלקים: העבר, ההווה והעתיד.

העבר 

נושאי המגבעת. מפעימה במקוריות שלה

תימורה: וזה גם הזמן לדבר על "יוצר ה-60" האישי שלנו. אמנם שנינו סולדים מתארים, הכרזות ודירוגים בכל מה שקשור ליצירה ולאומנות. ובכל זאת, כמחווה למסיבת יום ההולדת הגדולה, גם לנו יש את המוזיקאי הישראלי שלנו ואנחנו שמחים להכריז על מאיר אריאל בתור האדם המושלם לתואר.

הישראליות המובהקת שבשיריו יפהפיה בלי להיות שמאלצית, אוהבת בלי להיות שפוטה, ומושרת בעברית מושלמת בלי להיות מליצית. מאיר אריאל ז"ל הוא קונצנזוס, למרות המחאה בשיריו, זו שהתחילה עוד כשהיה "הצנחן המזמר" במלחמת ששת הימים עם "ירושלים של ברזל". הוא דאג להזכיר לנו ש"בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה", וגם התחבר למקורות היהודים עוד לפני שזה נהיה אופנתי. הוא תיעד את הקיבוץ ("אגדת דשא") ואת תל אביב ("שלל שרב"), את הדרך החוצה מכאן ("טרמינל לומינלט") וגם את הדרך פנימה, שעוברת במסלול שבין הלבבות האנושיים הפרטיים (דוגמאות? כמעט בכל שיר).

ההווה

אחרי כל מי שפספסנו בעבר, החלטנו לוודא שלא נפספס בעתיד את כל מה שקורה בהווה. מבולבלים מהמסע בזמן? שבו רגע ופקחו אוזניים. בימים אלה ממש פועלים בארץ אמנים נהדרים רבים שמחדשים, מרחיבים ומרעננים את המוזיקה הישראלית, כל אחד בדרכו. האם עמישראל יזכור אותם, כשיידרש שוב לסיכומים בעוד עשור? לא בטוח. לכן הנחנו את אצבענו על הדופק ובחרנו כמה אמנים שאתם בטח מכירים, אבל צריכים לשמור, שלא ייעלמו מהתודעה.

תימורה: להקת "אלג'יר" החלה לפעול בשנות התשעים והתפרקה, ורק כאשר הופיעה שוב בשנים 2005-2003 היא תפסה נפח משמעותי, ואף מסחרי, בהוויית העומק של התרבות הישראלית. אלבומה המופתי "מנועים קדימה" הנציח את ישראל הפצועה אנושות - לאומית ואישית - וגם סיפק תחבושות, אם כי הטיל על המאזינים את משימת החבישה המסובכת והעדינה.

גדג'. סיפק תחבושות (צילום: דודי ועקנין)

בשנת 2006 התפרקה הלהקה, אבל שני המוקדים שלה - אביב גדג' וגבריאל בלחסן - ממשיכים בימים אלה לפעול לחוד כסולנים. גדג' משלים את אלבום הבכורה שלו, ממנו מתגלים בהופעות שירים מרשימים, ובלחסן עובד על אלבומו הרביעי. הקשר היצירתי ביניהם לא נעלם, והם ממשיכים להבטיח לתרבות הישראלית מקורות הנשמה מחדשים ועמוקים.

גיא: "ג'ירפות" סיימו זה עתה, בהופעה חגיגית עם The Streets וחברים נוספים, סיבוב הופעות ניצחון: ניצחון המוזיקה המקורית, התובענית והלא ברורה-מאליה על המיינסטרים השמרני. הלהקה זכתה בראשית דרכה ללעג עם שירים כמו "וואו" ו"רמי מואשם באחזקת סמים קלים". אבל היא הוכיחה שכמו בהופעותיה הפרועות, היא והקהל שלה אחד הם: שניהם הקדימו את זמנם באלבום הראשון ושניהם צחקו אחרונים כשיצא "גג", אותו מקרר בגישה כל כך שונה. "גג" הוא אלבום מופת של כתיבת שירים, הפקה וביצוע, שזכה לשבחי התקשורת ולאהבת הקהל והרדיו.

הטקסטים של גלעד כהנא לא מתייחסים לשום דבר כמובן מאליו. הם שוברים לרסיסים את השפה, ואיתה גם את המציאות הישראלית שמשתקפת, ברורה מתמיד, דרך השברים. למזלו, הוא מוקף בחבורת מוזיקאים מוכשרת מאין כמוה, שגם היא לא מתייחסת לשום דבר כמובן מאליו ומנגנת מוזיקה מקורית ויצירתית. ההצלחה לה זכו "ג'ירפות" עם האלבום האחרון הוא שביב אופטימיות נדיר לעלייתה של המוזיקה האיכותית למודעות רחבה בארץ, לצד הפופ הרדוד והשטוח.

העתיד

ולפנינו: העתיד, רחב ובלתי נודע. אין לנו ידיעות מוצקות ומוכחות בנוגע לעתיד המוזיקה הישראלית, אבל יש לנו כמה תחזיות.

איך תתפתח המגמה הזאת? בעתיד הקרוב בוודאי יתפסו עליה טרמפ זמרים

שרואים בה טרנד אופנתי שתועלת מסחרית בצדו, ויקפצו על הגל מבלי להעשיר אותו ולחדש בו, ויעברו לגל הבא. ובעתיד הרחוק יותר? בהחלט ייתכן שהזרם הייחודי הזה יתפוס את מקומו כענף לגיטימי ופעיל של המוזיקה הישראלית לצד פופ, רוק, מוזיקה ים תיכונית, ג'אז, היפ הופ וכל הערבובים היפים שנוצרים ביניהם.

לעומת הרוק היהודי, הגל הגדול של אמנים ישראליים ששרים באנגלית נמצא במקום הפוך לחלוטין. לרוב המאזינים הוא נראה לא טבעי, לא משלנו, בדיוק ההיפך מחזרה לשורשים או למקורות. מצד שני, הרוק והפופ הישראלי לדורותיו בנוי על השפעות מחו"ל, ולכן החלפת השפה היא גם טבעית.

אמנים ישראליים תמיד ניסו את כוחם גם באנגלית, אבל בעשור הנוכחי התופעה הולכת ומתרחבת ולא מתנצלת על כך: מלהקות שנותנות בראש כמו "מונוטוניקס", "יוסלס איי.די", "איטליז", "בצפר", "אורפנד לנד", "רוקפור" ו"מאן אלייב", דרך מוטציית הפופ של איזבו ומתקפת הפ'אנק של קותימן, ועד ליוצרים אקוסטיים רגישים כגבע אלון, עמית ארז ונועה בביוף. הקשר הסגנוני אולי רופף, אבל המטריה שתחתיה כולם פועלים היא הזהות המפוצלת: ישראלים ששרים באנגלית, לרוב עם הפנים החוצה, לחו"ל.

אפילו המוכרים מביניהם, כמו גבע אלון או יוסלס איי.די, לא הצליחו לפרוץ למיינסטרים ולרדיו הישראלי כעמיתיהם דוברי העברית, אף כי המוזיקה של המאונגלזים נגישה ומוצלחת לפחות באותה המידה. התופעה הזו מקוממת משום שיש מקום לכולם, והקהל שבא להופעות של אותם אמנים מצביע על כך.

יוסלס איי.די. שירים בעברית לצד הרפרטואר באנגלית (צילום: פיני סילוק)

בעתיד הקרוב, חלק מהאמנים ימשיכו לנוע חזרה לעברית. יוסלס איי.די ושי נובלמן ואחרים מבצעים שירים בעברית לצד אלה שבאנגלית, הדרה כבר הוציאה אלבום שלם בעברית, וגם רות דולורס-וייס תוציא בקרוב אלבום שכזה. בעתיד הרחוק יותר, היינו רוצים לראות את הבחירה לשיר באנגלית כבחירה לגיטימית שמתקבלת גם באוזני הציבור הרחב ועורכי הרדיו.

תימורה: ואני חושבת שאמנם מוקדם לקרוא לזה מגמה או תופעה, אבל שווה להמתין.