אחד במאי, כבר לא רלוונטי?

על האחד במאי נוהגים לדבר בישראל במעין טון נוסטלגי, בערך כמו על תקופת הצנע. אך בעוד חלוקת קרח וחלב לבתים היא זיכרון ישן, ניצול שיטתי של עובדים הוא חלק ממדיניות קיימת שתכליתה לפרק את העבודה המאורגנת ולכונן יחסי עבודה המוכתבים אך ורק על- ידיהאינטרסים של המעסיק ובעל ההון. פרויקט זה, בו התחיל נתניהו, מותיר אחוז ניכר מהעובדים במשק ללא מנגנוני הגנה שיבטיחו את זכויותיהם הבסיסיות. לדידם של פקידי האוצר ומשפחות ההון, מובילי המדיניות הכלכלית-חברתית בישראל, ארגוני עובדים, כלי השביתה וכל מאבק למען זכויות הינם מקלות בגלגלי השיטה ולכן אין לאפשרם.

ישנם מנגנונים רבים המולידים את התפיסה ששיטה זו היא גזירה משמיים ומעין חוק טבע. בלב התפיסה עומד אבסורד השיח הכלכלי-חברתי המתמקד בצמיחה, במתרחש בבורסה ובכלכלה הישראלית "הפורחת" בעוד שכר המינימום לא נאכף ונותר נמוך. עבודה נצלנית דרך חברות כוח אדם כבר הפכה לנורמה, ועשרים ותשעה אחוז מהעובדים בישראל נותרים בסיום החודש עניים. פרשנים כלכלים ומרבית חברי הכנסת כאחד, מדורי הכלכלה והחוגים לכלכלה, כל אלו עיוורים לכישלון הקפיטליזם ומשכנעים אותנו כי זו הדרך היחידה.

לעתים נדמה כי מה שנותר לנו הוא לשחק את המשחק שמתווה ההון- המתן בחסד ושלא בחסד, בתי התמחוי ומעשי הצדקה. אלו מחליפים את הדרישה לצדק חלוקתי, לזכויות עובדים, לשירותים ציבוריים מתפקדים ולהתמודדות עם השאלה- איזו חברה אנו רוצים?

מרגרט תאצ'ר לדוגמא, לא ביקשה ללכת סחור סחור ולנסות לשמור על איזון כלשהו בין הגונ'גל הקפיטליסטי למראית העין של סולידריות חברתית. היא פשוט אמרה חד וחלק- אין דבר כזה חברה- יש רק יחידים ומשפחות. זהו הכיוון בו תומכי השיטה רוצים להוביל אותנו. למה לעסוק באותם עובדים עניים, הם יגידו, כשממדינה קטנה כמו שלנו יצאו מיליארדרים כעופר ותשובה. למה שלא נהלל אותם, את היחידים שהצליחו, ונשאף כולנו להיות כמוהם.

אך אם ברצוננו לבחון את התהליך ברצינות, אנו חייבים לשאול את עצמנו את מי הוא משרת. הרי אלו הזקוקים לקיומה של חברה שביטוייה הממשיים הם ציבור עובדים מאורגן ומערכות חינוך, בריאות ורווחה ציבוריות, הם וודאי לא הנהנים מהשיטה. רובנו עובדים ומיליון ושש מאות אלף מאיתנו עניים. אנחנו אלו שהמושג חברה על משמעויותיו הפוליטיות רלוונטי עבורם ואף הכרחי.

התפרקות המושג, אם כן, טומנת בחובה את התפרקותם של כל מנגנוני ההגנה על הציבור: משבירת כוחם של איגודים מקצועיים ואיום מתמשך על זכות השביתה, ועד למערכת חינוך ציבורית מתפרקת מול מערכת פרטית פורחת. שהרי אם אין חברה אלא רק אוסף של פרטים, מן הראוי שהפרט החזק ביותר, זה שבדרך כלל מגיע גם מרקע חזק, ירכוש לילדיו בריאות וחינוך ראויים בעוד רוב אלו שנקודת פתיחתם נמוכה יותר יישארו חלשים. הפרטת הנכסים הציבוריים לבעלי הון ושוק עבודה הפרוץ לניצול שיטתי של עובדים הם, אם כך, תוצר ישיר של האבסת ההון על חשבון התפרקות המושג חברה.

על כלל ציבור העובדים בישראל, שזקוק לחברה על ביטויה השונים, לערוך מאבק עיקש למען חלופה בת- קיימא לשיטה ובו יוגדרו מחדש הזכויות החברתיות להן זכאי כל אזרח. מאבק זה אינו בגדר חלום רחוק אלא קיים למעשה בשטח, בדמותם של התאגדויות עובדים חדשות שעל חלקן שמענו וחלקן עדיין מאחורי הקלעים.

מלצריות ומאבטחים, עובדי מחסן ועיתונאים- כל אלו החליטו השנה להקים וועד עובדים במקום עבודתם כדי להיאבק למען זכויותיהם. ההתאגדויות הללו הן חלק ממגמה שתכליתה לומר- יש חברה בה רוב האזרחים הם עובדים ולעובדים אלו יש אינטרס משותף. אינטרס זה מהווה את הדבק האמיתי המחבר בין רוב אזרחי ישראל, והוא שמירה על זכויות עובדים המבטיחות קיום הולם, והגנה על הזכות החברתית לעבוד בכבוד- שעומדת מעל האינטרס של ההון להגדיל את רווחיו.

ההתאגדויות הצומחות מהשטח ומכישלון השוק החופשי, כמו גם מאבקן האחרון של המורות, מספקות תשובה לשאלה איזו חברה אנו רוצים: חברה בה כלל הזכויות החברתיות מובטחות לכלל הציבור ובה הכנסת ההורה לא תהווה מדד לאיכות החינוך שיקבל ילדו.

הפגנת אחד במאי אנטי- קפיטליסטית תתקיים ברחבת סינמטק ת"א ביום שישי 2 במאי בשעה 16:00. בהשתתפות יובל בנאי, מאיר כהן דן תורן ואחרים.