לאן הולך המוח הישראלי?
האלימות בכיתות, בריחת המוחות, ההידרדרות בבחינות, הגידול בהוצאות - האם כך ימשיכו בית-הספר והאוניברסיטה להיראות? מה צריך לעשות כדי שהתלמידים והסטודנטים יביאו נחת? ולמה סביר להניח שגם הפעם זה לא יקרה? כתבה שנייה בסדרה
אם יש משהו אחד ברור ב-60 השנים האחרונות, משהו אחד שאין עליו מחלוקת - לא בשמאל ולא בימין, לא בקרב השכבות החזקות ולא בקרב החלשות - הרי שמדובר בהידרדרותם הדרסטית של תלמידי ישראל בהישגים בתחום החינוך, ומצבו הרע של החינוך בישראל באופן כללי. הארץ, שהובילה בשנות ה-60 במבחנים הבינלאומיים, הגיעה למקומות האחרונים. גדלה האלימות בכיתות, כלפי התלמידים והמורים ולעתים אף מצד ההורים. הפערים בהישגים הולכים ומעמיקים - בכפוף להתרחבות הפערים החברתיים. בבגרותם, לאחר התואר הראשון, עוזבים המצטיינים לטובת אוניברסיטאות מחקר בחו"ל. וכל זה במדינת היהודים - העם שבניו, המהווים 0.2 אחוז מאוכלוסיית העולם, גרפו יותר מחמישית מפרסי הנובל.
ניסיון העבר מלמד, שספק אם נראה שינוי אמיתי במערכת במרוצת העשור הקרוב. גם מי שמבקשים לשנות את פני החינוך בישראל ולהנהיג "רפורמות", אינם מצליחים בכך. רפורמה באה, רפורמה הולכת, תלי תלים של מילים נכתבות - ודבר לא באמת זז. התוכנית של ועדת דוברת, למשל, יושמה רק בחלק מזערי - צמצום מספר התלמידים בכיתות א' ו-ב'; כך גם רפורמת שוחט בהשכלה הגבוהה. "רפורמת האינטגרציה" מ-1968, שביסודה הקמת חטיבות-הביניים, אמנם אומצה ויושמה - אך גם במקרה זה לא באופן מלא, שכן כמה רשויות מקומיות סירבו להצטרף. וברפורמת דוברת, אגב, הומלץ לבטל את החטיבות ולחזור למבנה הקודם.
למה בעצם זה קורה? יש יותר מסיבה אחת. לאורך השנים נתקל
משרד החינוך בקבוצות אינטרסים רבות עוצמה, שמונעות שינויים - הסתדרות המורים וארגון העל-יסודיים, הורי השכבות המבוססות, זרמי החינוך הממלכתי-דתי וגם החינוך הקיבוצי, שביקש להישמר מפני אינטגרציה. כמו כן, שיקולי אגו ומניעים פוליטיים הביאו לכך שלאורך ההיסטוריה, מה שהחל שר ומנכ"ל זה או אחר - לא המשיך בימי יורשיהם, שביקשו כל אחד להטביע את חותמתם. מוקש נוסף הוא כרגיל, התקציב: זה המוקצה לחינוך בישראל הוא השני בהיקפו, אחרי הביטחון. אך התקציב שמגיע בפועל לבתי-הספר ולתלמיד הוא בינוני ומטה, על סמך הבדיקות ההשוואתיות של ה-OECD. עובדה זו גורמת לכך שמשרד האוצר מסרב להעביר תקציבים נוספים, עד שלא תיערך רפורמה מקיפה במערכת החינוך. ומפה הגלגל חוזר חלילה.
אז מה צפוי לנו בעשור הקרוב - תחייה מחודשת, דריכה במקום או הרעה נוספת? מה צריך לעשות כדי שלמרות הכל וכנגד כל הסיכויים, משהו בכל זאת יזוז כאן?
קודם כל, להיות בני-אדם
דב אורבך, מנהל תיכון "שבח מופת" בתל-אביב, לא מוצא סיבות לאופטימיות. "פני החברה לא מחמיאים", הוא אומר, "וזה ילך ויחמיר בשנים הבאות". לדעתו, עוד לפני שפועלים לשיפור ההישגים במקצועות השונים, יש לשפר במידה ניכרת את החינוך ההומניסטי, כלומר: איך להתנהג כבני-אדם. "להיות אוהבי אדם, אנשים תרבותיים לזולת, 'והדרת פני זקן' - מה שהיה נכסי צאן ברזל, היום לא מובן מאליו. אנחנו חיים בחברה אגואיסטית של אנשים, שרואים את טובת עצמם. גשמיות, כסף והצלחה כלכלית הפכו לגורמים כמעט בלעדיים במערכת הערכים של הנוער, וזה רע מאוד". מבחינה פרקטית, מציע אורבך לנקוט סנקציות ברורות נוכח תופעות אלימות: "אם למשל נגנב מכשיר סלולרי בכיתה, והתלמידים לא מוכנים לספר מי מחברם אחראי - אני מבטל שיעור. אז הם אולי לא ילמדו אצלי פיזיקה, אבל קודם יהיו בני-אדם".
מנהל התיכון התל-אביבי אמנם מזהיר, כי אם בתי-הספר לא יחנכו
מי שנשמעת מעט אופטימית יותר היא חברת-הכנסת רונית תירוש, לשעבר מנכ"לית משרד החינוך. "בסוף העשור הבא", היא מתנבאת, "נימצא במקום טוב יותר במבחנים הבינלאומיים והישגי התלמידים יעלו, פשוט כי אין ברירה. ראשי מערכת החינוך והמדינה מבינים את ההשלכות הקטסטרופליות של חינוך לקוי ובריחת מוחות, כאשר מדינות מתפתחות כמו הודו כבר מיישמות תוכניות אסטרטגיות לכיבוש השווקים בעולם, בתעשיות לואו-טק וטכנולוגיות זעירות. על כן, שיטות ההוראה, כמו גם השיטות להטלת משמעת, יחזרו למתכונת העבר, בבחינתBack to Basics. גם שינון בעל פה, יותר שיעורי בית וחזרה לפתיחת מגמות מקצועיות, עם בגרות בנושאי טכנולוגיה זעירה ולואו-טק".
הגולם יקום על יוצרו
טלי בירנברג, מורה לאנגלית בתיכון "גלילי" כפר-סבא, מזהירה: "מה שיקרה עוד עשר שנים - ולמעשה קורה כבר היום - זה שהגולם יקום על יוצרו; התלמידים יגידו שהמורים לא יודעים ללמד. ההתנהגות שלהם נובעת מסוג של חוסר תקשורת ופערים בין הדורות". בעוד עשור, היא מעריכה, "התלמיד לא יקבל פחות משאבים מבחינה חומרית, אבל אלה יהיו תלמידים שכדי להחזיק אותם בערנות ולשמור על עניין בכיתה, המערכת תצטרך לעבוד מאוד חזק על הגיוון ועל איכות ההוראה. אחרת, נאבד אותם".
מחאת הסטודנטים (צילום: אבי כהן)
"אם לא יהיה שינוי בגישה", חוששת בירנברג, "אם המורים לא יתנערו ולא יקפידו יותר על משמעת, אם משרד החינוך לא ייתן להם גב - הישגי התלמידים יוסיפו להידרדר. הרמה תמשיך לרדת. הילדים ימשיכו להתחצף, והמורים לקטר על זה שאין כבוד. נראה מקרים עצובים של אלימות מצד אחד, ומקומות אחרונים במבחנים הבינלאומיים מצד שני". כמורה, היא מזהה כיום סוג של עייפות, אם לא אדישות מצד המערכת. "הנושא הזה מוזנח, שמים בצד ואומרים, 'נטפל בביטחון - וחינוך בסוף'. לא מבינים עד כמה לכל זה יש השלכה לעתיד, רואים רק טווח קרוב. לא חושבים איך המדינה תיראה עוד כמה שנים, וזה יתנקם בנו".
כמה עולה להיות משכיל?
בחמש השנים האחרונות קוצצו מיליארד שקלים ממערכת ההשכלה הגבוהה. אחד הנזקים הישירים לכך הוא תופעת "בריחת המוחות" לארצות אחרות, שם מדורגת האקדמיה הישראלית במקום ה-21 מקרב 47 מדינות מפותחות. במחקר שערך לאחרונה בנושא מרכז "שלם", נמצא כי הנטייה לרדת מהארץ גבוה יותר בקרב בעלי ההשכלה הגבוהה. ולאור הגירעון המחריף בתקציבי האוניברסיטאות בכלל והמחקר בפרט, קשה במיוחד למוסדות הישראליים להילחם במקביליהם בעולם ולמשוך חוקרים ישראלים בחזרה ארצה. בנושא זה, גם לח"כית תירוש אין בשורות טובות: "בריחת המוחות תימשך ואולי אף תוחמר, עקב חוסר הנכונות של משרד האוצר להתחרות כראוי עם הפיתויים המוצעים בעולם הרחב".
ד"ר אורי זילברשייד, מרצה לפילוסופיה מדינית במכללה האקדמית עמק-יזרעאל, משוכנע שלכל הרעות החלות הללו יש מכנה משותף אחד: "משבר החינוך וההשכלה הגבוהה נובע מהסתלקותה של ישראל מעקרונות מדינת הרווחה. מבלי לחזור אליהם, לא נוכל לשקם את שתי המערכות הללו, הקשורות זו בזו". זילברשייד, מתאם הפעולות בארגון-הגג "ברית חברתית", סבור שבתור צעד ראשון קדימה, יש לאפשר לכל לרכוש השכלה בחינם. לצד זאת, יש להעניק לסטודנטים, לפחות בתואר ראשון, מלגת קיום בגובה שכר המינימום, כדי שיוכלו להקדיש את רוב זמנם ללימודים.
"שכר הלימוד הגבוה הוא אחת הסיבות העיקריות להידרדרותה האקדמית של ישראל", מסביר ד"ר זילברשייד. "הסטודנטים נאלצים לעבוד לצד הלימודים, וכתוצאה מכך התפתחה אצלנו 'תרבות לימודים שערורייתית' - כפי שהגדיר זאת פרופ' יוסף ויילר מאוניברסיטת הרווארד. בשל היעדר פנאי, הסטודנט הישראלי ממעט לקרוא, ולרוב מסתמך על תרגומים וסיכומים קלוקלים. בניגוד לעמיתיו במערב, הוא לא בונה לעצמו ספרייה אישית גדולה במהלך לימודיו. זה נמשך גם בתארים הגבוהים. מתוך תרבות לימודים בלתי אינטלקטואלית שכזאת, לא יכולה לצמוח שכבה רחבה של מדענים בעלי שיעור קומה. כן גוברת הנטייה להקטין את הדרישות האקדמיות מצד המכשירים עצמם. מסלולי 'אינסטנט' לתארים גבוהים הם חלק מהתופעה".
דב אורבך סבור שהאקדמיה הישראלית והמוחות הישראליים דווקא מהווים מודל לחיקוי, וימשיכו כך גם בעתיד: "החברות הגדולות בעולם מחזיקות פה גופי מחקר ופיתוח, כי לנו יש יתרון יחסי בתחום ההיי-טק והמחשבים. נכון, יש פה בעיה עם בריחת מוחות - בעיה לא מפתיעה - אבל זה נובע מכך שאנחנו חיים היום בכפר גלובלי, אין גבולות. אם המשק הישראלי יהיה מתקדם ויתפתח, הוא ישאיר פה אנשים טובים, וגם אם מעת לעת הם ייצאו - הם יחזרו חזרה ארצה, כי אנחנו נהיה נמל הבית".
לפנייה לכתב/ת 
