איפה מועקה?
לדפנה בן צבי נמאס שמתייחסים אל ילדים כאל דבר "מתוק". זו הסיבה שהאם הטריה, בת זוגה של דנה אולמרט, כתבה ספר שעל פי הצורה שלו, האיורים והניקוד, מופנה לילדים, אבל גם מבוגרים שסובלים מתחושות מועקה יילמדו ממנו דבר או שניים
עוּקָה-עוּקָה-עוּקָה-קָה
בְּמַעֲמַקֵי הַחֲשֵׁכָה,
בְּתוֹךְ מַמְלֶכֶת שִׁכְחָה,
אֲנִי רוׁבֶצֶת מְעוּכָה,
זְנוּחָה, מְלֻכְלָכָה.
בְּלִי חָבֵר, בְּלִי מִשְׁפָּחָה
אֵינִי יוֹדַעַת כָּל שִׁמְחָה
לִבִּי עָצוּב, נַפְשִׁי בּוֹכָה
מָתַי תִּהְיֶה לִי מְנוּחָה?
כך מסופר בספר הילדים החדש "הצב מצב בעמק רפאים", שכתבה דפנה בן צבי, בו אנו פוגשים שוב את דמות הצב האהוב מצב. בספר הראשון "הצב מצב" נחלץ מהשריון ויצא למסע מחוץ לחורשה. הפעם חוזר אלנו מצב בהרפתקה חדשה: הוא יוצא לגלות מי היא החיה המסתורית שמטרידה אותו בחורף בלי הפסקה ושרה את שיר העוקה-עוקה- עוקה –קה. בסיוע ידידיו הוותיקים דרבן וארנבת, וחברתו החדשה גירית, מצב יורד אל עמק רפאים האפל, ומצא עולם מופלא המסתתר תחת ערפל. כמו שברור מהמילים הספורות המצוטטות כאן, הנושא המרכזי בספר הוא – מועקה - לא מהנושאים המקובלים בספרות ילדים.
"זהו לא ספר מתנחמד", מכריזה הסופרת, דפנה בן צבי. "יש נטייה לחשוב שילדים הם דבר 'מתוק', עם רגשות 'מתוקים', ולכן הם זקוקים לסיפורים 'מתוקים' ונחמדים. אני חושבת שזו ראייה שמשטיחה חוויה הרבה יותר מורכבת. ילדים יכולים לחוות קשת רחבה של רגשות, גם שמחים כמובן, אבל גם כאלה של כעס, קנאה ועצב".
בן צבי מעידה על עצמה שבילדותה היתה ילדה מאוד בודדה. "חייתי בעולם סגור של פנטזיות שהגנו עלי מהמציאות. מהסיבה הזאת אני חושבת שילדים יכולים למצוא נחמה גדולה בסיפור המתעסק בנושא כמו עצב, אבל מרכך אותו: נותן לו קצב וצליל. מקיף אותו באהבה של חברים טובים, מכניס הומור ומימד של פנטזיה".
אולי העובדה שבן צבי היא בתם של הורים ניצולי שואה, מסבירים את שאמרה קודם. "זה לא היה קל", היא אומרת, "אבל בניתי לעצמי עולם של פנטזיה. ובעולם הזה של פנטזיה, החיים היו ניסוי שאותו הייתי חייבת לשרוד. מטרת הניסוי היתה לשרוד והכלל היה שאסור להגיד שזה ניסוי. כל הדברים הקשים שקרו לי היו חלק מהניסוי – המורים שלא הבחינו בי, החברים שלא רצו אותי ואפילו האיש בפינת הרחוב שלא רואה אותי".
היא גם מצביעה על קשר בין עולם הפנטזיה של ילדותה לסיפורים שהיא כותבת היום. אך את הרעיון לספר, קיבלה דווקא מסיפור של בת משפחה. "היא סיפרה לי שכשהיתה בת 5 היו לה מועקות. אמא שלה עשתה לה פעם בשבוע שיחת מועקה. השיחה החלישה או העבירה את המועקה. יום אחד היא התעוררה בבוקר והמועקות נעלמו. כולם מאוד שמחו והמשפחה עשתה לה מסיבה לסיום המועקות, וכך ניצת לי הרעיון".
ב"צב מצב בעמק רפאים" לוקחת דפנה את הגיבורים למסע בו מנסה הצב מצב יחד עם חבריו לגלות איזו חיה זאת מועקה.
"בָּעֵמֶק הַזֶּה יֵשׁ הַרְבֵּה מוּעָקוֹת," לָחֲשָׁה תִּנְשֶׁמֶת וְהִתְנַשְּׁמָה עֲמֻקּוֹת, "לִפְעָמִים, בַּלֵּילוֹת, אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ אוֹתָן שָׁרוֹת עַל זְמַן נִשְׁכִּח, נִדָּח, לֹא מְפֻעְנָח, שֶׁבּוֹ הַשֶּמֶשׁ תָּמִיד זָרַח, הַפֶּרַח תָּמִיד פָּרַח, שׁוּב וָשׁוּב הוּא נִפְתַּח, וְהַיָּם הָיָה חָלָק וָרַךְ. עֲדַיִן לֹא נוֹלְדוּ אָז לְטָאוׁת, נְמָלִים וּפִילִים, רוּחַ לֹא נָשְׁבָה, לֹא הִכּוּ גַלִּים, עֲדַיִן לֹא נוֹצְרוּ מַחְשָׁבוׁת וּמִלִּים. אֶת הָעוֹלָם מִלְּאוּ רַק שַׁלְוָה וְרֹך וּצְלִילִים".
בן צבי לא מספקת תשובות ברורות ונחרצות לתולדותיה ודמותה של המועקה. אך היא בהחלט מפזרת רמזים ומעניקה לקורא חומר למחשבה. "זה סיפור על עצמי והעולם שלי", היא אומרת, "הדמויות מבוססות עלי ועל החברים שלי".
מי אני ומה אני
אולם באמצעות הכתיבה הבינה דפנה שלמעשה יש בה משהו מכל אחת מהדמויות המופיעות בספר. "אני חרדה, זהירה ואיטית כמו הצב מצב", היא אומרת, "נטולת מועקה כמו ארנבת. מתוחכמת כמו דורבן ואמביוולנטית כמו גירית, וכסופרת אני מחברת בין החלקים האלו. כל פעם שאחת הדמויות במצוקה אני מוצאת דרך לפתור את הבעיה. בחיים אני הרבה פחות מצליחה לעשות את זה. אבל כאמא, יש בי ללא ספק את היכולת הזאת. אם משהו מאוד מפחיד את הבת שלי, פשוט ברור שבאותו רגע צריך להרגיע, למצוא דרך להכיל את הפחד. כאמא יותר קל להביא ברגע החרדה את החלק המרגיע. לחבר בין החלק המצחיק לחלק המפחיד".
האמהות היא פאן חדש בחייה של דפנה בן צבי שחיה עם בת הזוג שלה דנה אולמרט. "אני מגדלת את עמליה, בתי בת השמונה חודשים", מספרת דפנה, "יחד
בן צבי מעידה על עצמה שהיא מתמקדת בכתיבה ובוודאי אפשר גם לומר שהעובדה שבת זוגה, דנה אולמרט, היא עורכת ספרותית. "אני מרגישה שאני בת מזל שדנה היא הקוראת הראשונה של הדברים שאני כותבת", היא אומרת. אכן לא כל סופר או סופרת מתברכים בבני זוג המסוגלים להעריך את כתיבתם באופן עמוק. אולמרט היא העורכת של סדרת "ספ" - סדרה לפרוזה עכשווית בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
"לדנה יש המון ניסיון ואני סומכת עליה כמעט יותר מאשר אני סומכת על עצמי", היא אומרת ומספרת כי אולמרט שותפה לתהליך הכתיבה כמעט מתחילתו. "אני מתחילה את הכתיבה עם הרעיון, עם שאלה ראשונית ואז אני ודנה מדברות על זה. בספר הזה לא ידעתי אם הדמויות ימצאו את המועקות ודנה אמרה לי – תשמעי הם חייבים למצוא משהו". דפנה קיבלה את דבריה של דנה וגיבורי הסיפור אכן מוצאים משהו
"הִסְתַּכְּלוּ!" הֵפְסִיקָה אוֹתָם תִּנְשֶׁמֶת בִּצְעָקָה, "בְּמֶרְכַּז הַבִּצָּה מִשְׁתַּכְשֶׁכֶת חַיָּה עִם אַף אָרֹךְ וְעַיִן יְרֻקָּה. אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁזּוֹ מוּעָקָה!"
"כֵּן, אֲנִי רוֹאָה," צָהֲלָה אַרְנֶבֶת. "הִיא מַצְחִיקָה – בְּרֶגַע זֶה הִיא שָׁלְחָה לִי נְשִׁיקָה!"
מַצָּב הרְגִּישׁ פִּיק בִּרְכַּיַם...."
בן צבי ואולמרט מדברות על הטקסטים בדרך כלל בארוחת הבוקר. "לפעמים", היא מספרת, "דנה חושבת שמשהו לא מוסבר בצורה מספיק ברורה, או שיש רעיון התחלתי שצריך לפתח. כשמשהו בחריזה לא עובד היא שמה לב מייד. השיחות בנושאי כתיבה הן משהו שמלווה את החיים שלנו. הספרות אצל שתינו היא מאוד מרכזית בחיים. זה אלמנט מתווך שממלא את החיים. מאפשר לנו להתווכח, לחשוב יחד. מכניס המון תוכן לחיים המשותפים. אנחנו לא רק מדברות על מי יוריד את הכביסה ועל כמה פעמים הורדתי את הכלבה".
"לפעמים, במהלך תהליך הכתיבה", מספרת בן צבי, "אני אומרת לעצמי, אני לא אראה לה, אני רוצה שתקרא שלושה פרקים ברצף או את כל הספר אבל תמיד אני מתפתה להראות לה – כי אני נורא רוצה לשתף אותה". אך למרות הפיתוי הגדול להראות כל מילה שנכתבת, בסיכומו של דבר, דנה קוראת רק פרקי מפתח. אך כאשר דפנה מסיימת את הכתיבה מגיע הרגע הגדול. "אז", היא מספרת, "אני מוציאה את הכל מהמחשב נותנת לה".
מאותו רגע היא נתקפת באי שקט ומתחילה למצוא לעצמה תעסוקות. "היא קוראת ואני יוצאת עם הכלבה. לפעמים, אני פתאום מתחילה לנקות את הבית. ואז אני מציצה לראות את הבעות הפנים שלה. האם היא משתעממת, או צוחקת, או שזה מעניין אותה. ואז היא אומרת לי לצאת מהחדר. בנתיים, את שני הספרים האחרונים, דנה מאוד אהבה. הספרים נכתבו לפני שנולדה עמליה. אני מניחה שכשדנה תקרא את הספר הבא שלי, אקח את עמליה לסיבוב מאוד גדול".
- "הצב מצב בעמק רפאים", דפנה בן-צבי. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 106 עמודים
לפנייה לכתב/ת 
