לגור חצי שעה מתל אביב - זו אינה עצמאות

רק לפני מספר שבועות יצאו חברי ממשלת ישראל אל מערה בחיק הטבע. חדר הישיבות האפרורי ואור הנאונים כנראה שלא סיפק להם את התנאים המתאימים לדון בסוגיות "ירוקות". אבל מי קבע שצריך לצאת לטבע - למערה או לכפר - כדי להיות ירוק?

במשך 60 שנותיה של ישראל קודשה החקלאות וההתיישבות במרחבים הפתוחים. איש אינו חולק על תרומתה לפיתוח הארץ וביטחונה, אך אולי כעת, בעידן ההיי-טק והכלכלה הגלובלית, נשכיל להבין שגם אם מהחלון ניבט אלינו נוף מולדת ירוק וטבעי - לא תמיד מדובר בהגשמת חלום, והחיים בעיר אינם בהכרח הניגוד הגמור לבריאות, איכות חיים ושמירה על הארץ.

בשנותיה הראשונות של המדינה הסיסמא הייתה "נלבישך שלמת בטון ומלט". אולי משום כך התקבעה בקרב קברניטי המדינה שהערים, בהן מתגוררת מרבית אוכלוסיית המדינה, צריכים להיות גושים אפורים של בטון, המולה וזיהום אוויר. לא פלא שרבים חיפשו להם מפלט בפרברים.

מה הפלא שמחפשים מפלט? בנייה בירושלים (צילום: AP)

הפרבר הוא יצור די מוזר, הכלאה בין איכות החיים של הכפר עם קרבה מספקת לשירותי העיר. החלום הפרברי שיובא מארה"ב אי שם בשנות ה-80, חבר כאן לרעיון הציוני של כיבוש השממה. יחד הם יצרו את התפיסה המקובלת שנגיסה בשטחים הפתוחים של מדינת ישראל אינה אלא שמירה על ערכי ביטחון ואהבת מולדת. רבים משוכני הערים נותרו בנוחות המפויחת, והם אלה שלמעשה סבלו מאזלת היד הסביבתית של מקבלי ההחלטות.

ראשי ערים ומועצות, חברי כנסת ושרים באים והולכים, ומשאירים אחריהם מדי קדנציה את הזיהום והמחנק. הם אומרים לנו למעשה: רוצים איכות חיים? לא בבית ספרנו העירוני. גשו נא למרחבי הפרברים ותיהנו שם מאוויר נקי. אך את התשלום הכרוך בגזל השטחים הפתוחים הם ממעטים להזכיר.

אבל מרכזי התעסוקה נותרו בערים, וכך מזמינים אותם מקבלי החלטות את דרי הפרברים להיכנס לרכבם ולנסוע הלוך וחזור, מדי יום, ולפלוט את הזיהום שלהם בדרך אל ובדרך מעמל יומם. את העשן הזה לא נושמים בפרברים - כי שם הרי האוויר נקי.

מי באמת עצמאי?

בימים אלה אנו חוגגים 60 שנה לעצמאותנו. אך האם אנו באמת עצמאים או שמא עבדים לנסיעה היומית ברכב הפרטי והמזהם? לדלק שמקורו בארצות זרות ולמחירו המאמיר שמכביד עלינו? לשטחים הפתוחים של כולנו, שנכבשים אט-אט אך בהתמדה על ידי יזמי הנדל"ן ואנשי הממון. או שמא החיים העצמאיים הם דווקא בערים.

מי באמת צריך עוד יישוב קהילתי? (צילום: דורון שפר)

יתכן שהפערים גדולים מדי ושתושבי הפרברים כיום כבר לא יחזרו לערים. אפשר להבין אותם -ערים מרכזיות כדוגמת תל אביב יכולות להציע להם רק אוויר מזוהם, רעש, תחבורה ציבורית מסורבלת מדרכות צרות, מעט חנייה ומעט שטחים ציבוריים פתוחים.

אך אם יתרחש השינוי המחשבתי, והשמירה על איכות הסביבה בערים תהפוך לטבע שני, יהיו הערים סביבה בריאה לכולנו - לילדים לבוגרים ולקשישים, קרוב למרכזי התעסוקה, למוסדות החינוך, לשירותים ולמסחר. מבלי לבוא על חשבונו של איש ותוך השארת האזור שמחוץ לעיר טבעי ופתוח לכל.

אם נמשיך לחשוב שהטבע ירוק והעיר אפורה, לא נצא לעולם לעצמאות אמיתית, של חיים איכותיים גם בלי בית צמוד קרקע או דשאים אינסופיים. אם ימשיכו מקבלי ההחלטות לצאת לטבע או להיכנס למערות כדי לפעול למען הסביבה, יסתכם פועולם במלים ולא במעשים.